אולי גם אתם שמעתם את הסיפור המופלא של ניק וויצ'יץ', צעיר בן 28 ממוצא אוסטרלי שחי בארה"ב. יום אחד נתקלתי באחד הסרטונים שלו ברשת, והתחלתי לשלב קטעים מתוכם בהרצאות שאני מעביר בנושא שינוי עמדות כלפי אנשים עם מוגבלות. כששמעתי לפני מספר חודשים שהוא הוציא ספר, היה לי ברור שאני הולך לתרגם אותו. כעת סוכניו של ניק בארץ ואני מחפשים בית הוצאה לאור שיוציא את הפרויקט לפועל.
הספר "לחיות ללא גבול" מביא את סיפורו מעורר ההשראה של ניק. בעקבות תסמונת נדירה, ניק נולד בלי ידיים ובלי רגליים. תוך מסע מרתק של חיפוש עצמי הצליח ניק לא רק לשקם את עצמו מעבר לכל דמיון, אלא גם לכבוש את ליבם של מיליונים ברחבי העולם. ולא לחינם – יש לו כושר ביטוי יוצא דופן, חוש הומור ותובנות עמוקות, שמעטים האנשים שהצליחו לגעת בהן ומעטים עוד יותר מצליחים לחיות לפיהן.
אני גאה להגיש לכם בחשיפה ראשונה קטעים מתוך טיוטת התרגום העברי המוצע לספר, בתקווה שהפרסום יקדם את התהליך. קריאה נעימה.
"אני לא רוצה לגעת בו ולא רוצה לראות אותו"
אמי הייתה בת 25 כשנכנסה להריון איתי, הבן הבכור שלה. היא הייתה מיילדת ואחות אחראית בחדר לידה, שנתנה למאות אמהות להחזיק את הילד שלהן בפעם הראשונה. היא ידעה מה צריך לעשות בזמן ההיריון. היא התייעצה עם הרופאים הטובים ביותר והם אמרו לה שהכול עובר חלק, אבל אמא המשיכה לדאוג. כשהתקרב מועד הלידה היא שיתפה את אבי בחששותיה: "אני מקווה שהכל בסדר עם התינוק". שתי בדיקות אולטרסאונד בוצעו במהלך ההיריון, והרופאים לא אבחנו שום דבר יוצא דופן. הם היו משוכנעים מספיק כדי לקבוע שמדובר בבן זכר, ושום מילה על היעדר ידיים ורגליים.
כשנולדתי, ב-4 בדצמבר 1982, אמי לא ראתה אותי תחילה, אבל הדבר הראשון שהיא שאלה את הרופא היה: "האם התינוק שלי בסדר?" בחדר השתררה דממה. אבי, מנקודת מבטו, הבחין תחילה שאני יוצא ללא יד אחת. הוא חטף בחילה ויצא מיד החוצה. המומים מהמראה שלי, הרופאים והאחיות עטפו אותי מיד במגבת.
את אמי, שהשתתפה במאות לידות כאחות, אי אפשר היה להשלות. היא קראה את הבעת המתח והחרדה על פניהם של אנשי הצוות הרפואי והבינה שמשהו היה מאוד לא בסדר. "תגידו לי מה זה? מה לא בסדר עם התינוק שלי?" דרשה. הרופא לא הגיב תחילה, ורק כשהתעקשה עוד יותר ענה לבסוף "פוקומליה". הודות לרקע של אמי ברפואה היא הבינה מיד את משמעות המונח, כמציין את מצבם של תינוקות שנולדו מעוותים או ללא גפים. היא לא האמינה שזה קורה לה.
בינתיים אבי ההמום עמד בחוץ, תוהה אם אכן ראה את מה שחשב שהוא ראה. כשרופא הילדים יצא אליו, אבא פרץ בבכי: "הבן שלי, אין לו יד". "למעשה", אמר הרופא בעדינות וברגישות ככל האפשר, "לבן שלך אין לא ידיים ולא רגליים". אבי התרסק בתדהמה ובייסורים. הוא ישב מוכה הלם במסדרון ובמשך דקות ארוכות לא היה מסוגל לדבר, עד שהיכו בו האינסטינקטים והוא רץ לתוך החדר כדי לספר לאמא לפני שתראה אותי. לחרדתו, הוא מצא אותה שוכבת במיטה, בוכה. הצוות כבר סיפר לה הכל. הם הציעו להביא אותי אליה, אך היא סירבה להחזיק אותי ואמרה להם להרחיק אותי ממנה. האחיות בכו, המיילדת בכתה וכמובן גם אני בכיתי.
לבסוף, הניחו אותי לידה. הייתי עדיין מכוסה אך אמי לא הייתה מסוגלת לשאת את מה שראתה: התינוק שלה בלי ידיים ובלי רגליים. "קחו אותו מכאן", אמרה, "אני לא רוצה לגעת בו ולא רוצה לראות אותו". עד היום אבי מצר על כך שהצוות הרפואי לא נתן לו מספיק זמן להכין את אמי מבחינה נפשית. מאוחר יותר, כשנרדמה, הוא ניגש לתינוקייה ומיד חזר ואמר לה "יש לנו תינוק יפהפה". בעדינות הוא שאל אם תרצה לראות אותי עכשיו. גופה עדיין רעד והיא סירבה. אבא כיבד את רגשותיה. במקום לחגוג את הולדתי, הוריי ואנשי הכנסייה שלהם התאבלו.
ההורים מתאבלים על עצמם
עד כאן דבריו של וויצ'יץ'. האבל הבלתי נמנע על מי שנולד עם מוגבלות, הוא אבל על פרידה מחלומות. הוא אבל ההורים על עצמם, בעודם מגששים צעדים ראשונים בנתיב לא ידוע. בטח גם עליי הוריי התאבלו. אמי סיפרה לי איך בגיל 11 חודשים רופא חמור סבר מסר ביובש-מה את האבחנה הסופית לבעיות ההתפתחות שאובחנו אצלי. "תהיה לו בעיה מוטורית קשה. מבחינה שכלית עדין מוקדם לקבוע".
אני מנסה לנחש שאלות שעברו לאמא שלי בראש באותה שנייה: הוא יתחתן? איך הוא ילמד? מי ייקח אותו לעבודה? ועוד שאלות על "עוגני החיים הנורמאליים". כמה חלומות מתרסקים בשנייה אחת. לך תדע מה לעשות עכשיו עם כל האבחנות הסטריליות האלה, מה זה אומר על חיי היומיום בבית, על האחות הגדולה שגם זקוקה לתשומת לב, על הזוגיות של ההורים ובלי סוף שאלות אחרות
אצל ההורים של ניק השאלות הללו התחדדו עוד יותר. איך עוברים את החיים האלה בלי ידיים ובלי רגליים, מבלי שתיחשב יותר מאשר "חוצן" מכוכב אחר? למה בדיוק התכוון ה"בוס" כשתכנן שההורים של ניק לא יגלו עד הלידה שהילד שלהם ללא גפיים? כאילו כדי לא לתת בידיהם את הבחירה - ניק חייב לחיות.
כוחו של הספר "לחיות ללא גבול" הוא בתהליך המדהים של חיפוש התשובה לשאלה של ניק "למה אני חייב לחיות?". כשהיא מתגלית, זה קורה בעוצמה גדולה בהרבה מכפי שניתן היה לשער. סיפורו של ניק מעורר השראה, ומלמד שיעור מאלף על המהות האמיתית של המושג המנופח הזה שנקרא "תקווה", ואיתה גם לא מעט על חמלה וסליחה – בעיקר כלפי עצמנו.
עד עתה כשלו הניסיונות למצוא הוצאת ספרים שתיקח את הפרויקט הזה. למעננו כחברה, אני מקווה שבקרוב יימצא מי שיוכיח כי ישראל, בתוך ים הקיצוניות השוטף אותה, מסוגלת עדיין לגלות איים של סובלנות דתית ותרבותית, שיש בה מקום גם לספר שנכתב ע"י נוצרי אדוק, ולו רק בשל הערכים האוניברסאליים והסיפור מעורר ההשראה, שהוא מתנה אמיתית לכל מי שיניח עליו את היד ואת הלב.