את הרגע הזה לא אשכח: הייתי ביום סידורים, זה היה יום חם מאד והייתי צריך לרוץ בין אינספור משרדים כדי להחתים טפסים. אני מגיע לתחנה האחרונה במרוץ של אותו יום, המונית מחכה לי בחוץ ואני עם הליכון וכבר אין לי כוח ללכת (למה אין מוניות לאנשים בכיסאות גלגלים שלא מתקפלים?!) אני נכנס ללובי ומגלה שבמשרד ממשלתי אין מעלית! הייתי צריך להגיע לקומה השנייה. בא לי למות מעצבים. איכשהו תמיד ברגעים הכי קשים, משום מקום צץ מלאך. מישהי הציעה לעשות במקומי את כל ההחתמות. היא הוציאה כיסא מעמדת השמירה ואמרה "שב, אני מביאה לך מים". לא ידעתי איך להודות לה. לגמתי את המים שהגישה לי והמתנתי בסבלנות. סיימתי לשתות ולא היה לי איפה להניח את הכוס והחלטתי להישאר עם הכוס ביד עד שאותה בחורה תחזור. עוברות כמה דקות ואישה מבוגרת יורדת במדרגות. היא עוברת על ידי, מפשפשת בכיסה, מוציאה שני שקלים ו... שמה לי בכוס! לקח לי איזה שתי שניות להבין מה קורה ופתאום אני נכנס להתקפת צחוק היסטרית, ששום קומדיה הוליוודית לא הייתה יכולה לגרום לי. אותי זה הצחיק, לא בטוח שאחרים היו מגיבים ככה.
אין לי טענות לאישה הזאת. היא בסך הכל רצתה לעזור לאדם במצוקה. בכל זאת היה משהו באקט הסמלי הזה. לרגעים נדמה שבחברה יש הנחת יסוד לפיה כל אדם עם מוגבלות נתפס קודם כל כחסר אונים, לפחות עד שיוכיח אחרת. אף אחד לא ייתן לנו מראש את הקרדיט. לא מעט זיעה שפכתי כדי לגרום לאנשים להבין שאסור להם ללטף לי את הראש ככה סתם ולהפסיק לשאול את החבר שאיתי באותו רגע "אתה המטפל שלו? אה, לא? ממש חבר, כאילו ? כל הכבוד לך! תגיד, מה הוא רוצה?" ממש כאילו אני לא שם.
נטל ההוכחה הוא עלינו. לא לוותר. להרים את הראש. להגיד לכל אחד לדבר ישירות אלינו, גם לאלה מבנינו, שכתוצאה מהמוגבלות אופן דיבורם אינו ברור. השורה התחתונה היא ללמוד לכבד את עצמך בכל מצב. להיות שמח. פשוט להיות. וצריך גם למצוא את המקום הנכון שבו אפשר להבין את זה הכי טוב.
אתם יכולים להיות חלק מהשינוי
עדי אלטשולר הייתה רק בת 16 כשהקימה את "כנפיים של קרמבו" תנועת נוער לילדים מיוחדים. בפעם הראשונה שפגשה את כפיר קובי ז"ל, עדי הייתה רק בת 12 והוא היה בן שלוש. אז היא עוד לא ידעה עד כמה כפיר עתיד לשנות את עולמה ואיתה גם את עולמם של מאות רבות של אנשים.
לא הכרתי את כפיר וכדי להיות נאמן לאמת אצטט את מה שכבר נכתב באתר העמותה על "החניך הראשון של כנפיים של קרמבו". בבקשה קחו נשימה עמוקה ו-20 שניות להסתכל לכפיר בעיניים. אחר כך תקראו את זה: "כפיר שנפטר בהיותו בן 11.5 היה ילד מקסים וחייכן שסבל מנכות קשה ונלחם באומץ ובאופטימיות על הזכות לחיות מרגע היוולדו ועד לרגעיו האחרונים.כפיר לימד אותנו אהבת אמת ואהבת אמת קיבלנו ממנו. הוא היה ילד קטן עם אישיות מדהימה. חוש הומור, אומץ, כוח ורצון עז לחיות. כפיר לא יכול היה לדבר אך אסף אליו חברים ונגע עמוק בנשמתם של אלה שהעיזו להביט אל תוך עיניו הגדולות ולהבין כמה תובנות יש בהן. הוא נתן השראה לעדי אלטשולר להקים את "כנפיים של קרמבו".
עדי הבינה שלמרות שקלאודיה ורפי, ההורים המדהימים של כפיר, עטפו אותו באהבה שאי אפשר לתאר במילים. בכל זאת, כפיר לא זוכה לחוות את עצמו כילד רגיל. חוץ מללכת לבית ספר, אין לו מה לעשות אחרי הצהריים, אין לו מספיק זמן אינטראקציה חופשית עם בני גילו. יום אחד היא שאלה אותו "תגיד, היית רוצה שתהיה לך תנועת נוער? מקום ללכת אליו ולפגוש חברים?" עיניים נפערו. נדלקה בהן אש והחיוך הענק התפשט במהירות האור "או!!! או!!! או!!! "או", אפשר לנחש, הייתה הדרך של כפיר לומר "כן".
זה הספיק.
עדי יצאה לדרך, הרימה טלפונים ללא הפסקה, גייסה תרומות, דפקה על שולחנות בעירייה ובכל מקום אחר שצריך והקימה את הסניף הראשון של "כנפים של קרמבו" תנועה ישראלית היחידה מסוגה בעולם.
תנועת נוער שנותנת מקום ומשמעות לכל אדם. הקרמבו כמטאפורה לרגע מתוק שהוא המצאה ישראלית מקורית ו"כנפיים" כמשל למקום שאפשר לצמוח בתוכו, להתנתק לרגע מקרקע מציאות קשה וליצור מציאות חדשה, משחררת, שלוקחת את החיים לגבהים חדשים. היום, תשע שנים אחרי, יש כבר 13 סניפים פעילים ברחבי הארץ. תראו איזה מהפכה מדהימה הלכה וגדלה ממחשבה של נערה אחת בת 16. זה מדהים. כבר כמה שנים שאני מרגיש חלק ממשפחת "קרמבו". לפעמים, במחנות הקיץ שלהם, אני מגיע כדי לספר לחונכים את הסיפור האישי שלי. אין ספק שמפרספקטיבה של אדם בוגר, אני יכול להגיד להם עד כמה, אלוהים, עד כמה הם חשובים. עד כמה היה חסר לי מקום כזה כשאני הייתי ילד. מקום להרגיש שייך אליו, מקום להיות בו חלק מקבוצה, מקום שבו אני לא צריך להסביר או להרגיש מסויג בשום צורה. זה המקום שבו ילדים ובני נוער בעלי מוגבלויות מביאים לידי ביטוי מלא את הרוח החופשית והשמחה, גם אם זה בקריאות מורל משותפות "יאללה, קרמבו" ואיזה אושר יש בצעקה הזאת, איזה אושר!
"כנפים של קרמבו זה הבית שלי"
נסעתי השבוע להיות שותף ביום חונכים ארצי. הדס, כולה בת 11.5, היא החונכת הצעירה ביותר ב"כנפיים". הביאה אותה בנאום שחבל לכם על הזמן. יחד איתה עוד 450 בני נוער מכל הסניפים בארץ. החבר'ה האלה מגובשים ומה שהכי חשוב. הם באמת קשורים לחניכים. ישבתי איתם והם סיפרו לי איזה סיפוק הם מרגישים בזה שהצליחו לגרום לחניך שעה של צחוקים. ואל תטעו. הם לא מרגישים שהם עושים מצווה או חסד לשם שמיים. הם שם כחברים אמיתיים שמרגישים סיפוק והנאה לא פחות מהחניכים עצמם. הייתי שם. ראיתי את עד כמה הם גאים להיות חלק מהתנועה הזאת. אנחנו לא אומרים את זה לעצמינו יותר מדי לאחרונה אבל לרגע שמחתי להיות ישראלי.
רק לרגע.
עד ששמעתי שמשרד החינוך לא מכיר ב"כנפיים של קרמבו" כתנועת נוער ובכך מונע ממנה תקציבים שמגיעים לכ-15 תנועות נוער בארץ. וכל זה מפני של"קרמבו", המונה היום למעלה מאלף חניכים, חסרים אלף נוספים כדי לעמוד בתקן. אז מה עם התנועה זכתה לאחרונה ב"תו מידות לאפקטיביות" (שהוא חותמת לכך שהעמותה עושה את השימוש היעיל ביותר בכספים המגיעים מתרומות בלבד למימוש מטרותיה. תואר שאגב הוענק עד היום רק ל-80 מתוך 30,000 עמותות בארץ, נכון לשנת 2010) אז מה אם נציגי התנועה זכו ב"אות הנשיא" והתכבדו להדליק משואה ביום העצמאות, אז מה עם "כנפיים של קרמבו" מהווה כמעט את הקשר החברתי הבלתי אמצעי היחיד כמעט עבור למעלה מאלף ילדים, אז מה עם אצל "קרמבו" נדרשת חונכות צמודה חניך-חונך, מה שאומר הרבה יותר משאבים? אז מה, הם הרי לא עומדים בתקן, והמספר זה הדבר היחיד שחשוב, מה, לא ככה?
לא. ממש לא. ובעיני מי שמסמל את העוצמה שנותן המקום הזה לאנשים עם מוגבלות, זה דווקא דור, ילד מקסים בן 15 מכפר סבא שקשור לסניף צור יגאל. הוא התחיל כחניך מן המניין, גילה כושר מנהיגות ובזכותו הוקם ועד חניכים שהחלטותיו מיושמות בהנהלת העמותה. "כנפים של קרמבו זה הבית שלי" אמר דור "מקום שנותן כוח".