אשדוד, חיפה, באר שבע, אשקלון, בת-ים, ראשל"צ ופתח-תקווה. אלו הערים בהן מפלגת ישראל ביתנו קיבלה את מספר הקולות הגדול ביותר שלה, שם צפוי להיערך הקרב הקשה בין בנימין נתניהו לאביגדור ליברמן. שני האישים שעבדו בעבר ביחד, סימנו הפעם אחד את השני כיריב המר ביותר. נתניהו אמש אמר את זה בצורה הכי מפורשת, כשהוא משתמש כלפי יו"ר ישראל ביתנו במילת הגנאי הכי חזקה שהוא מכיר – איש שמאל.
ליברמן היום לא נשאר חייב. במשך כל מסיבת העיתונאים היום הוא עשה הכל כדי להימנע עד כמה שהוא יכול מלהזכיר את שמו של ראש הממשלה, למעט בהקשרים שליליים. הוא כינה אותו "האיש מקיסריה", המליץ לליכוד להיעזר קודם כל ב"פסיכיאטר המחוזי", הזכיר את הצבעתו בעד ההתנתקות, הפינוי של חאן אל-אחמר שהבטיח ולא קרה, דיבר על הליכוד כ"מפלגת פולחן אישיות", והשיא – נמנע פעם אחר פעם מלומר שימליץ על נתניהו לראשות הממשלה. הוא אמר מפורשות שלא ימליץ על גנץ וגבאי, אבל למרות שאלות חוזרות ונשנות - את השם נתניהו הוא לא היה מוכן לומר, והמקסימום שהסכים להגיד היה "נמליץ על מי שיעמוד בראש הניסיון להקים ממשלה לאומית ולא חרדית".
ליברמן הוא האיש היחיד שמסוגל לנצח היום את נתניהו
זה יהיה קרב לא קל לאף אחד מהצדדים. מצד אחד הזעם בימין כלפי ליברמן הוא עצום. ברור שהעקשנות שלו היא הגורם בגללה הולכים שוב לבחירות. גם מי שאיכשהו מאמין לו שבאמת הסיבה שהוא לא נכנס לממשלה היא חוק הגיוס, לא יכול שלא לשאול את עצמו איך דקדקנות כזו בפרטים טכניים מצדיקה את סיכון המשך שלטון מחנה הימין, בוודאי כשברור שכל ממשלה לאומית תהיה זקוקה לחרדים גם בסבב הבא. סמוטריץ' כבר כתב מפורשות שהוא מקווה שליברמן לא יחזור לכנסת הבאה, מבחינת המפלגות החרדיות בוודאי שהאיש מוחרם, ועל הליכודניקים מיותר לדבר.
מצד שני, אי אפשר להתעלם מכך שליברמן מיצב את עצמו כאיש היחיד אולי בפוליטיקה הישראלית, שהצליח לעמוד בעוז מול נתניהו, ואולי אפילו לנצח אותו. לא מן הנמנע שתדמית כזו תביא לו קולות של אנשי מרכז וימין רך שמצד אחד התייאשו מהסיכוי שגנץ-לפיד יצליחו להקים ממשלה, ומצד שני רוצים לראות את נתניהו הולך הביתה, ויודעים מי האדם היחיד שמצליח פעם אחר פעם לפרק את ממשלות נתניהו. הגורם המטורף של המערכת הפוליטית, האיש הבלתי צפוי שאצלו הכל יכול לקרות, או אם תרצו - הסוס הטרויאני של השמאל בתוך הימין.
קמפיין געוואלד כבר לא יעבוד יותר
החלק המעניין במלחמה הזו ייערך הרחק מאור הזרקורים. יהיו כמובן גם קרבות בעברית בערוצי המיינסטרים ובכלי התקשורת של הימין, אבל המערכה האמיתית תתנהל ברוסית. לא קשה לראות מרשימת הערים כאן למעלה, שהבייס של ליברמן הם בעיקר המבוגרים שבין יוצאי ברית המועצות. בליכוד בוודאי ינתחו את הדברים עד רמת הקלפי הבודדת, ויפעילו מטה דובר רוסית מורחב בדיוק באותם מקומות.
אלא שבליכוד לא יוכלו להסתפק רק בזה. לצד מאבק הקולות מול ליברמן, הקרב החשוב באמת הוא להצליח להוציא את מצביעי הימין השבעים שוב לקלפיות. קמפיין געוואלד, אמיתי ככל שיהיה, לא יכול לעבוד שוב. אם בשמאל עוד יכולים לנסות למכור למצביעים שלהם שנפילת ממשלת הימין היא מיני-ניצחון ושזו ההזדמנות להביא מהפך, בציבור הימני הקולות הם בעיקר של עייפות.
אלו הרגעים האחרונים של מחנה הימין כמו שהכרנו אותו
ואם זה לא מספיק, הרי שהבלאגן האמיתי ייערך בקצה הימני של המפה. נפתלי בנט ואיילת שקד ייחזרו להתמודד, ביחד או לחוד, פייגלין כבר הודיע שירוץ שוב, ואיתמר בן גביר בוודאי ידרוש את שיפור העמדה שהיו מוכנים לתת לו לאחר פסילתו של מיכאל בן ארי. תוסיפו לכך את מערכת היחסים המורכבת בין הרב רפי פרץ לבצלאל סמוטריץ', ויחד עם העובדה הברורה לכל אחד מהם, ובעיקר לקהל שלהם, שמימין לליכוד יש מקום למפלגה אחת בלבד, וקיבלתם מתכון למהומת אלוהים, שצריך נס כדי שהיא באמת תיגמר במפלגה אחת מאוחדת.
יש משהו מצחיק, שלא לומר מטעה, בדיבורים על בחירות חוזרות. "אי אפשר לחצות את אותו נהר פעמיים" קבע כבר הפילוסוף הרקליטוס לפני למעלה מ-2,500 שנה, וכשזה מגיע לבחירות בישראל של 2019, זה נכון פי אלף. פחות מחצי שנה יעברו בין מערכת הבחירות לכנסת ה-21 לזו של הכנסת ה-22, אבל דווקא בשל כך, מה שהיה הוא לא מה שיהיה.
הכותב הוא סגן עורך עיתון "בשבע"