לא מעט עיתונאים ראיינו את בנימין נתניהו בשנות כהונתו הארוכות כראש ממשלה, אולם נדמה שאת השאלה הכי מעניינת, אולי הכי היסטורית, שאל אותו דווקא אייל קיציס, מנחה "ארץ נהדרת''.
נתניהו הגיע אז בעצמו לאולפן תוכנית הסאטירה, התיישב ליד מריאנו אידלמן, שמחקה אותו באופן קבוע, וענה על לא מעט שאלות רציניות. לסיום אמר לו קיציס שאת בן גוריון יזכרו כמקים המדינה, את בגין יזכרו על השלום עם מצרים, ואז הוא סיים - "איך תרצה שייזכרו את הכהונה שלך כראש ממשלה?".
נתניהו הרהר כמה שניות, ואז ענה: "איך אני רוצה שיזכרו אותי? כשומר בטחון ישראל", ונדמה לי שאפשר לומר בוודאות שהוא התכוון לכל מילה. נתניהו חי תחת תודעה היסטורית מאוד עמוקה, שמטרתה המרכזית של מדינת היהודים והקמתה היא שמירה על ביטחונו והמשכיותו של עם ישראל.
מדובר בתפיסה שמלווה את הציונות מראשית דרכה, כשכל מי שזוכר משהו מלימודי ההיסטוריה בתיכון, יודע שרדיפת יהודים כמו במשפט דרייפוס ופוגרומים כמו פרעות קישינב עמדו ברקע של הקונגרס הציוני הראשון, והיוו זרז מרכזי לעליות לארץ.
דירות לצעירים? את נתניהו מעניינת רק איראן
וכשזו נקודת המבט, חייבים להודות שנתניהו הוא ללא ספק שומר בטחון ישראל – ראש הממשלה שיכול להתהדר בכך שרוב שנות שלטונו היו שנות שקט, עם מספר הרוגים נמוך יחסית ל"ווילה בג'ונגל", וגם יחסית לראשי הממשלה שהיו לפניו.
מבקריו יגידו שמדובר בשקט שנובע מהססנות, אולי אפילו פחדנות, אבל אצל נתניהו זו תפיסת עולם. מבחינתו יש שני סוגי איומים – איומים טורדניים, כאלו שגורמים לנזקים ואולי אפילו להרוגים, אך לא מדובר באיום קיומי על מדינת ישראל. בקטגוריה הזו נמצא הטרור ביו"ש נכון לעכשיו, וגם המצב מול עזה.
לעומת זאת, ישנם איומים קיומיים, כאלו שהם סכנה לעתידה של המדינה, ששם נכנסת איראן וגם שלוחותיה בסוריה ובלבנון. לכן נתניהו יימנע מכל מהלך שעלול להרגיז את אירופה והעולם בכל מה שקשור לפינוי מקום כמו חאן אל אחמר, או אפילו גירוש מסתננים, כדי לצבור כמה שיותר קרדיט לטובת מאבקים שחשובים לו יותר .
גם בתחום הכלכלה המצב די דומה. נתניהו שנחשב בעבר למר כלכלה הזניח את משרד האוצר לטובת יאיר לפיד וכחלון, מכיוון שהעיסוק בסוגיות מקומיות כמו מחיר הדיור או המחסור בחמאה, אינם מהווים בעיניו סוגיות קיומיות. מדינת ישראל מבחינתו צריכה כלכלה חזקה ויציבה כדי לשמור על קיומה, וצריך לומר שיש לה כזו – ויעידו מדדי הדירוג העולמיים, לצד התפוסה המלאה בבתי הקפה ובקניונים גם בסתם יום של אמצע שבוע. ומה לגבי הקושי של זוג צעיר לקנות דירה? לא נעים, אבל גם לא סכנה גדולה.
נתניהו מטפל רק במה שחשוב מאוד או דחוף מאוד
כך למעשה אפשר לנתח כמעט כל סוגיה בישראל, ולראות כיצד נתניהו כראש ממשלה עוסק רק בסוגיות מאקרו, או לפחות כאלו הנתפסות בעיניו ככאלו – כמו עניין הגז שבזמנו זכה לטיפולו האישי, כאשר הטיפול בשאר הנושאים תלוי בעיקר בשר הממונה עליהן, וביכולת שלו לפתור אותן בלי שהוא ייאלץ לשם כך לערב את ראש הממשלה.
לכן, אגב, כל רפורמה עמוקה או נושא שדורש תיאום בין-משרדי, וממילא פיקוח מלמעלה של רה"מ, יזכה לפחות הצלחה. כל זה למעט, כמובן, עניינים פוליטיים, שם נתניהו יורד לפרטי הפרטים של כל סוגיה, מוביל בעצמו את כל הקמפיינים, כאשר ניתן לומר שהוא לא סומך על אף אחד, בטח לא על חבריו למפלגה.
ופה בעצם מתחילה הבעיה. כי נכון שברמת המאקרו מצבה של מדינת ישראל מעולם לא היה טוב יותר, הרי שברמת המיקרו יותר מדי נושאים לא מטופלים. החל מתחבורה ציבורית, תחום בו ישראל מפגרת עשרות שנים אחרי שאר מדינות העולם, ועד לנושאים כמו מצב בתי החולים ועוד.
ראש ממשלה אמנם יכול לקדם בעצמו רק מספר מועט של נושאים, אבל לא ייתכן שאף אחד מהם לא יהיה קשור לחייו היום-יומיים של האזרח. גם מבחינת הלחץ והפעלת השרים, כדי לקבל את השקט הפוליטי בו הוא מעוניין, הוא פעמים רבות ממנה שרים לא מוכשרים ומאפשר להם לא לעשות כלום במסגרת תפקידם.
היום שאחרי נתניהו מפחיד כל מצביע ימין
וכשזה המצב, נוצרות לא רק בעיות מיקור קטנות, אלא צומחות בעיות גדולות יותר. סוגיית המסתננים למשל, היא דוגמה טובה – נתניהו נכנס אליה בשיא המרץ כאשר חש שהיא סכנה מהותית, ולכן טיפל באופן אישי בבניית הגדר.
אלא שמרגע שהמאסות הפסיקו להגיע, נתניהו זנח לחלוטין את הסוגיה, ושאלת גורלם של עשרות אלפי המסתננים שחיים כיום בישראל זוכה לאפס טיפול. נכון, כיום זה מציק כמעט רק לתושבי דרום תל אביב, אולם מדובר בסוגיה שאם לא תטופל כשהיא קטנה, עוד תתפוצץ לנו בפנים. כך גם לגבי ההשתלטות הפלסטינית על שטחי C, סוגיית הבדואים בנגב ועוד.
ויש עוד מחיר להתנהלות של נתניהו, וזה היעדר הצמיחה של הדור הבא של מנהיגי הימין. הדבר שהכי מפחיד את המצביע הימני הממוצע הוא מה יקרה ביום שאחרי נתניהו. התרחישים ליום שבו המנהיג האולטימטיבי של הימין ילך מדברים כולם על מלחמת כל בכל של יורשיו, כשהשאלה היא לא האם הימין ייפגע, אלא רק מה תהיה עוצמת הנפילה של הימין.
נתניהו מצידו לא רק שלא מחפש איך להעביר את המורשת שלו הלאה ולגדל את המחליף שלו, אלא גודע כל אפשרות שאדם כזה יצמח. כחלון, גדעון סער, בנט, אולי אפילו איילת שקד. את כולם הוא מרחיק ומקטין. אולי כי הוא חולם שגם אחרי שבירת השיא של בן גוריון הוא יישאר פה לעד.
מבחינתו זה תרחיש מועדף, לו היה אפשרי. הרי נתניהו באמת בטוח שהוא האדם היחיד שמסוגל להנהיג את המדינה ולשמור עליה, וכל השאר, כולל מימין יסכנו אותה. וזאת גם התשובה לשאלה מה מחזיק את נתניהו בזירה הפוליטית כשהוא מסובך בתיקים בפליליים ונכנס לעשור השמיני לחייו. השאלות החשובות עודנן פתוחות: מה יהיה סופו, ואיך תיראה מדינת ישראל אחריו.