אבי גבאי לא יהיה מנהיג השמאל הישראלי. הוא גם לא כל כך מעוניין, כך שזה ממש לא נורא. יתכן שיוביל את המחנה הציוני להצלחה בבחירות הבאות, ייתכן שלא. כמה ארוך יהיה הסיבוב שלו בפוליטיקה הישראלית? גם על השאלה הזאת אין עדיין תשובה טובה. אבל בחודשים שעברו מאז שזכה בראשות המחנ"צ התברר שלהיות מנהיג זה עסק חמקמק. וגבאי הוא לא מנהיג, או לפחות לא מנהיג שמאל. נדמה לי שגם האנשים שיצביעו עבורו רואים בו פתרון סביר, אולי פתרון טוב, אבל הם לא רואים בו את *ה*מנהיג.
להיות מנהיג זה יותר מורכב. דוגמאות: בוז'י הרצוג, עוד אחד שהוביל את המחנה הציוני, אינו מנהיג ומעולם לא היה. הוא פוליטיקאי מוצלח ברמה כזאת או אחרת; הוא בוודאי לא איש אמיץ או פורץ דרך. שלי יחימוביץ' לעומתו היא כן מנהיגה, גם אם ימיה בראש המחנה הציוני לא נחשבו לסיפור הצלחה. זה עניין של כריזמה: כשאתה חושב על מישהי שתוביל קבוצה להפגנה, תרים יד ראשונה וכולם ילכו אחריה, אתה נזכר בה. נכון, ליחימוביץ' יש גם חסרונות שבגללם לא הצליחה בסופו של דבר להחזיק את המחנה אחריה. ועדיין היא מנהיגה, כוכבת. או קחו למשל את סתיו שפיר: ברור שהיא כוכבת, אבל לפחות בינתיים ברור גם שהיא מופע של אישה אחת. האם תצליח יום אחד להנהיג קבוצה, לאפשר לאגו שלה להכיל גם אחרים? האם תצליח להוביל מחנה?
כל אלו שאלות מתבקשות ביום שאחרי המהפכה הגדולה של השמאל הישראלי. אין דרך להקטין את הדרמה: ביום שלישי התפטרה זהבה גלאון מראשות מרצ. שעה אחריה התפטר אילן גילאון, וכעת ברור שהשמאל הישראלי הולך לעבור בתוך חודש ריענון משמעותי, שלא לומר החלפת משמרות. אולי אפילו להמציא את עצמו מחדש. והנה עוד שאלה מתבקשת: מה נזכור מהימים שבהם זהבה גלאון הייתה האחרון-שיכבה-את-האור של השמאל?
עבודה של מרצ
גלאון פרשה אחרי חמש שנים שבהן שימשה ראשת מרצ. היא החליפה את חיים אורון, שהחליף את יוסי ביילין, שהחליף את יוסי שריד, שהחליף את שולמית אלוני. לזכותה אפשר להגיד שהיא הייתה מנהיגה; חיים אורון, שאותו החליפה, הוא איש מצוין אבל מנהיג קצת פחות. גלאון באה מוכנה לעידן החדש, וגם אם רקדה בבחירות לכנסת ה-20 בסרטון טיפשי, היא ידעה למרכז את עצמה ולדאוג שיפנו לה מקום. תוך זמן קצר מאוד היא הפכה לקול של השמאל, ולהיות הקול הזה בעידן הנוכחי זה מה זה מסובך. 20 שנה היא הייתה בהארדקור של הפוליטיקה, וגם אם בתחילה לא נראתה ממש כמו מנהיגה, היא צמחה להיות אחת כזאת.
מרצ אמורה להיות האחות האידיאולוגית והלא מתחסדת של מפלגת העבודה. זאת שאומרת באופן נחרץ את מה שבמחנה הציוני אומרים באופן יותר מכובס, מהוגן, עם הקפדה על כבוד מוגזם לכביכול "ביטחון ישראל". בשנים שבהן הצליחו בצד השני של המפה לגרור את רוב הח"כים של הליכוד ימינה, לתמוך בעמדות הכי קיצוניות של חברי "תקומה", בשמאל - בגלל נטישת הקהל ובעיקר הצעירים - קצת איבדו את המצפן. ניסו כל הזמן לשמור על שמאלנות וממלכתיות בזמן שהאדמה בערה עוד ועוד. זהבה גלאון היא זאת שניהלה את העסק בתקופה האחרונה, וכישלון השמאל דבק בה.
לא, היא לא מצאה דרך לפרוץ את המלכוד שאליו נקלע השמאל, אבל אין במה להאשים אותה. לא נראה שאיש בישראל מצליח לפצח בעידן הזה את הקוד הסודי שיאפשר להסביר שוב למסות את מה שנראה פעם אקסיומטי: דמוקרטיה, זכויות אדם, חופש דיבור, כבוד למיעוטים וכמיהה לשלום. המילים עצמן נשארו, אבל קיבלו תוכן חדש ואחר לגמרי. כשהקהל מסמן לגלאון ללכת הביתה, לא בטוח שהיא הרבה יותר משעיר לעזאזל. זו שמשלמת את מחיר ההתרסקות של תפיסת העולם השמאלית בציבוריות הישראלית.
מנדט אחרון ופרידה
מה שיקרה כעת הוא מאבק איתנים בין תמר זנדברג, שמגדירה את עצמה כגרסה צעירה יותר ורעננה יותר של המקור, מול אבי בוסקילה שמגיע מ"שלום עכשיו" עם אג'נדה לוחמנית יותר ועם ההשתייכות לשני מגזרים שמרצ כבר שנים מנסה לייצג אבל לא תמיד מצליחה להתכתב איתם - המזרחיים וההומואים. זה יהיה קרב מעניין מאוד ולא ברור איך יוכרע; 30 אלף איש התפקדו למרצ, מספר שיא. הם יבחרו את המנצח והם מייצגים את המנדט האחד של אלה שבאמת אכפת להם. אבל מה ירגישו המאה אלף הנוספים שאמורים להצביע למפלגה מול זנדברג שהיא עוד מאותו דבר, או מול בוסקילה שהוא דמות מעט אחרת? לך תדע.
לצד בוסקילה וזנדברג מתמודדים גם אמרי קלמן, לשעבר יו"ר אגודת הלהט"ב, והפעיל החברתי אבי דבוש. נשאלת השאלה אם גלאון תתמוך במי מהארבעה, ואם תתמוך, אם זה יעזור לו או לה. גלאון היא לא פראיירית וכבר ביום שלישי הסירה את הכפפות. כשאילן גילאון הודיע מיד אחריה שגם הוא פורש, לדבריו עקב מחלה, גלאון ענתה: "אילן היקר, מדהים לגלות כך שאושפזת". אופס, עברה כאן אמירה ביצ'ית. גם דעותיה על זנדברג הן לא סוד. את בוסקילה היא אהבה, לפני שהרגישה שהוא קצת גדל מדי. מה היא תעשה עכשיו? בטוח שלא תשב בשקט. את הדעות שלה אפשר יהיה לקרוא מפוזרות אצל הפרשנים. היא אחד המקורות הכי טובים בעיר והם שומרים לה אמונים.
אני מצביע למרצ על כל שלוחותיה רוב ימי חיי. פעמיים הצבעתי לגלאון בקלפי ואני לא מצטער. אני גם לא מרגיש צורך להשתפך עכשיו על פועלה. יש לי הרבה ביקורת עליה, בעיקר על כך שלא באמת הייתה שם עבור הקהילה שלי, ובאופן כללי על כך שמרצ בתקופתה התעניינה בעיקר בזכויות נשים. כל היתר אולי עניין אותה, אבל קשה להצביע על כך שהיא הובילה שינויים. יותר מזה, לתחושתי היא לא הצליחה לדבר עם קהלים אחרים. היא לא ניסתה למשל לכבוש את ליבם של אגפים חדשים במאבק המזרחי וליצור איתם שיתוף פעולה שהיה יכול לצמוח לכדי מפץ. היא לא הגיעה אל הבורגנות של ערביי ישראל שאולי מאסה בחנין זועבי, ונדמה שהאינסטינקט או האינטגריטי תמיד דחפו אותה לומר את הדבר הנכון, גם אם הוא היה לגמרי שגוי פוליטית.
האם יורשיה של גלאון יצליחו במקומות שבהם נכשלה? שאלה טובה. בינתיים אפשר להיפרד ממנה לשלום יפה ובחיבה. אדם שנתן את רוב חייו הבוגרים למען השמאל הישראלי, אפילו הוביל אותו, ראוי לחיבוק חם והערכה. באמת כל הכבוד לה, אבל הדמעות מיותרות. הבכי, אם יש כזה, הוא עלינו. לא עליה.