אתמול (רביעי) התקיים תחת אבטחה כבדה כנס של התכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן. משעה 14:00 ועד 20:00 עלו בזה אחר זה כ-15 נואמים שפרשו מחקרים הקשורים לקהילת הלהט"ב. דיברו שם על מגוון נושאים, ביניהם סיפור ביקורה בארץ של האמנית קוקסינל, הטרנסג'נדרית הראשונה שהופיעה כאן (1964); הטקס הראשון שערכו להט"בים ביד ושם (1994); האירוויזיון האחרון שהתקיים בישראל; הדילמות של להט"בים פלסטינים; וגם זכויות הלהט"ב והמחאה הפוליטית של ארגון "כביסה שחורה".
האבטחה הכבדה הייתה תוצאה של מתקפה שלא ברור בדיוק מי עומד מאחוריה. זה התחיל לפני כשבועיים, כשמישהו לקח את תכניית הכנס, הוסיף אליה איור של גבר עם שפתון ועגילים, הדפיס ממנה פוסטרים ותלה את אחד מהם ליד בית כנסת בגבעת שמואל. כדאי לציין שמארגני הכנס לא הדפיסו בשום שלב פוסטרים; התכנייה רצה רק ברשת. מי שטרח ועיצב והדפיס את הפוסטרים הפרובוקטיביים כנראה רצה לעשות בלגן, וגם הצליח.
ארגון ליב"ה ואחריו גם ארגון חותם - שניהם בעלי אג'נדה דתית ומטרה מוצהרת "לחזק את הזהות היהודית" - חיממו את השטח, קודם באתרים המגזריים ובהמשך גם בתקשורת הארצית. הכנס הלהט"בי-אקדמי הקטן נהפך לכלי משחק במאבק של חוגים מסוימים נגד מה שנראה בעיניהם כפתיחות יתר של אוניברסיטת בר אילן. לפי גורמים המעורים בנעשה בכנס, המאבק כלל פריצה לחשבונות אימייל בבר אילן, הפצת פייק ניוז ועוד ועוד.
לזכותה של האוניברסיטה ייאמר שראשיה פעלו באופן תקיף וחד, ובתיאום עם המשטרה. האבטחה הכבדה כללה בדיקת תעודות זהות, וכך יצא שלתוך האולם - 170 מקומות, אפס מושבים ריקים - לא הצליח להיכנס אף מפגין או מתנגד. כולם נשארו בחוץ והמחאות והצעקות שלהם לא הצליחו להפריע לנואמים. ד"ר גילי הרטל, ממארגנות הכנס ומי שעמדה בחזית התקשורתית, מדווחת שהאירוע עבר בהצלחה גדולה, ללא הפרעה אחת.
אז באמת כל הכבוד לאנשי בר אילן. הנה הזדמנות להפנות את הזרקור למישהו שלא נבהל מהניסיונות להחזיר אותנו מעולם פתוח ומגוון לעולם התורה בגרסתו הסמוטריצ'ית. שהרי הכנס הקטן הזה הוא לא באמת דרמה, אלא מקרה מבחן. האנשים שמשקיעים זמן, כסף ואנרגיה כדי לפוצץ כנס כזה מכוונים הרבה יותר גבוה - מה שמחזיר אותי לדברים שכתבתי כאן לפני שבועיים על המוזיקה האמונית.
התשובה במהופך
הטקסט שכתבתי עורר סערה. קבלתי אלפי תגובות שהכילו גם קללות, רובן המכריע מטעמם של אנשים שמגדירים את עצמם דתיים. קראתי אותן בעיון, וכמו שאומרים אצלנו, "יצאתי מחוזק". כנראה שבכל זאת נגעתי בכמה נקודות ראויות לדיון (הערה: רוב המגיבים לא קראו את המאמר כולו אלא רק את הכותרות, או כמה ציטוטים שהופיעו באתר "ערוץ 7" ו"סרוגים". אולי הפעם הם יפרסמו את הטקסט המלא כדי שאפשר יהיה לפחות להתווכח כמו שצריך).
כדי להבהיר דברים שלא הובנו: אין לי שום דבר אישי נגד ישי ריבו. הרדיו "שלי" הוא לא שלי אלא של כולנו, ואני יכול להעביר תחנה, צודקים. הגל האמוני הוא אופנה כמו כל אופנה, ואנשים אוהבים אותו. סבבה. הבעיה שלי היא עם מה שמסתתר מאחורי השירים האלה. זה לא כמו בגל המזרחי שבא לתקן עוולות. איך שרים ריבו ונתן גושן בשיר החדש שבעיניי הוא הסמן של כל הנושא, "דור שלם דורש תשובה". האם דור שלם באמת דורש תשובה, או שאולי לכם מתחשק להחזיר אותנו בתשובה?
קחו לדוגמא את חנן בן ארי, שכולנו, כולל אני, אוהבים לאהוב. בראיון שנתן השבוע אצל גיא פינס הוא הסביר שאסור לו לשיר דואט עם אישה. אסור! וכך גם הוא, כמו ישי ריבו, לא ישיר לעולם עם זמרת ולא יעסיק לעולם נגנית על הבמה. אז השירים אולי יפים וכיפיים, אבל כשאתה מאזין להם כדאי לזכור שהם באים עם עסקת חבילה.
בשבוע שעבר התקיים בבנייני האומה בירושלים האירוע "צמאה", קיצור של "צמאה נפשי". בשיאו התקיימו מופעים עם מיטב זמרי הגל האמוני, אחד לנשים בלבד והשני לגברים בלבד. לאור ההצלחה התווסף גם קונצרט חצות לגברים בלבד. לבמה עלו אברהם פריד, ישי ריבו, חנן בן ארי, יונתן רזאל ושולי רנד, שהלהיבו את הקהל בפסטיגל אלטרנטיבי. רבים שלחו לי סרטונים מהאירוע, שנראה כמו מופע פופ גרנדיוזי של נועה קירל ומרגי, כולל ההתלהבות. מעניין מה היה קורה אם מישהו היה מנסה לפוצץ את האירוע הזה או להפגין נגדו, אם מישהו היה מכריז שהאירוע הזה הוא משהו שצריך להילחם בו. ולא בטוח שלא צריך.
אמא חילונית אחת שלחה לי סרטון והתריסה: "מה אכפת לך שהבת שלי נהנית? היא מתה על השירים האלה!". ואני שואל, למה זה בסדר שנערות בנות 14 יתאהבו בנתן גושן וחנן בן ארי בהפרדה? למה שאמא חילונית תרצה לשלוח את הבת שלה לאירוע שילמד אותה שהיא לא שווה לגברים, ולכן הם לעולם לא ישמעו אותה שרה? ולמה שבנים צעירים לא יתאהבו בזמרות?
אל תמכרו לי את ההבלים האלה שככה זה וזו תורת ישראל. כשרוצים, יודעים לפסוק פסיקות ולשנות הלכות, וההלכה שאסור לשמוע נשים שרות וצריך להופיע מול קהל מופרד היא דבר שצריך להילחם בו. מה גם שמדובר בהקצנה: הנושא הזה כלל לא היה על השולחן בציונות הדתית במשך שנים, ועכשיו זו מלחמה של ממש.
אם ישי ריבו וחנן בן ארי הם כזה "גשר" כמו שכתבו לי רבים, אז שיהיו אמיצים וידאגו לחצות את הגשר. אחרת אני מרגיש שהשירים היפים של ריבו הם פחות יפים, כי הם מחנכים דור שלם של אנשים צעירים שזה בסדר להפריד בין בנים לבנות.
על מה אנחנו נלחמים
בצה"ל מתנהלת כבר שנים מלחמה קשה בין מפקדי הצבא, שמאמינים בשוויון מגדרי, לבין הרבנים החרד"לים שמנסים בכל דרך למנוע את השוויון והערבוב. הם מפעילים לחץ על המטכ"ל ובמקביל שולחים עוד ועוד חיילים צעירים שמסובבים את הגב למדריכת הצניחה שלהם. כשזה קורה, יש סערה תקשורתית ונאומים חוצבי להבות. לכן חשוב לי לחזור ולהגיד שבעיניי, שיר כמו "נחכה לך" הוא בסך הכל עוד כלי במלחמה הזאת.
ינון מגל ושמעון ריקלין מיהרו כמובן להתנפל עליי וללעוג לי. איך זה שאני דורש פתיחות כלפיי וכלפי הקהילה שלי, ואין לי פתיחות כלפי המוזיקה האמונית. צבוע שכמוני! אז זהו, שאין לי שום בעיה עם המוזיקה הזאת. אם הם רוצים לשיר כל היום "הושיעינו אבינו מלכנו", שיבושם להם. אני רק רוצה שכל חילוני שילדיו שרים את זה בהתכוונות (בקרוב גם בטקסי בית הספר), יבין למה באמת מתכוונים המשוררים ומי שמנהיג את הציבור שלהם.
מה שמביא אותי לנקודה הכי מעניינת לטעמי: חלק גדול מהמגיבים טענו נגדי שלא יכול להיות שאני "מכריח אותנו לקבל את מצעדי הגאווה שלך" ובתמורה אני לא מקבל את ה"יופי של השירים האמוניים". שהרי בעולם של ערוץ 7 ואתר סרוגים, מבינים היטב שהשירים האלה הם חוד החנית בחיזוק הזהות היהודית של ישראל - או במילים פחות מכובסות, השירים האלה הם צעד בדרך לגאולה ולחזרה של כולנו בתשובה.
לכן היה לי חשוב להפנות את הזרקור. אולי אני טועה וזה הכל תמים, אולי באמת ישי ריבו וחנן בן ארי יהיו אמיצים וישירו בסוף דואט עם בחורה (או להבדיל, ישלחו את הקהל שלהם לראות הופעה של ריטה או עדן בן זקן או חווה אלברשטיין או שרית חדד). אולי הם אפילו יצאו נגד מה שנחשף בתחקיר חדשות 12, ישיבות בירושלים שבהן דוחפים לנערים את הכדור הנורא רספירדל כדי לדכא את החשק המיני של מי שנחשדים ב"נטיות הפוכות". אבל אם הם "לא יכולים" כי "אסור", אז כנראה שבכל זאת יש כאן מלחמה שבגללה כמעט פוצץ הכנס הקווירי בבר אילן השבוע, בידי אנשים שכל חלומם הוא שבמקום הכנס יבואו הזמרים האמוניים וישירו מול קהל מופרד.