גידי גוב הכניס את עצמו השבוע לאחת מאותן סערות חדשות שטרם נמצא להן שם קולע, במיוחד לגרסה הישראלית שבה מתערבבים תמיד סוגים שונים של פוליטיקה - שמאל/ ימין, מזרחיים/ אשכנזים, וכמובן גזענות, מיזוגיניה והומופוביה לסוגיה. בתגובה לדברי אביגדור ליברמן על יהונתן גפן אמר גוב: "קשה לי לשמוע מישהו עם מבטא רוסי, עולה חדש בסופו של דבר, קורא ליהונתן גפן עוכר ישראל". גוב התנצל די במהירות, ולמרות שההתנצלות שלו לא הייתה מאוד דרמטית, היא התקבלה והסערה שכחה.
שתי שאלות: מה היה קורה אם גידי גוב היה מזלזל במישהו עם מבטא מזרחי? ואם הוא היה מזלזל במישהו עם מבטא ערבי? אתם יודעים את התשובה, ובכל זאת הנה היא: אם הוא היה מדבר על מבטא מזרחי, הלהבות היו גבוהות פי כמה. אם הוא היה מתייחס למבטא ערבי - לא היה קורה כלום. זה לא היה אייטם בכלל.
עכשיו, שאלה נוספת: מה היה קורה אם גידי גוב היה איש פחות אהוב ופחות קונצנזוס? מה היה קורה אם את הדברים היה אומר, נניח, אביב גפן? ושאלה מטרידה עוד יותר: אם לא היה ממהר להתנצל, האם הייתה קמה תנועה שקוראת להחרים את יצירותיו? להפסיק להשמיע אותו ברדיו? בגלגלצ?
ככה זה. בסערות ציבוריות מכל סוג ומין יש יותר מאשר העובדות הבסיסיות: יש גם יחסיות. זה לא סוד גדול. כתוצאה מזה יש גם מורכבות גדולה – על אחת כמה וכמה כשלא מדובר בהתבטאויות אלא במעשים. בוודאי מיניים.
פשעים ועבירות גדולות
אחרי התפוצצות פרשת הארווי וויינסטין צפו ועלו בארה"ב לא מעט פרשיות, חלקן חדשות, חלקן ישנות. הדיון סביב קמפיין MeToo העלה לא רק את השאלה מהי הטרדה מינית ומה גבולות המותר והאסור ביחסים בין המינים; הוא גם הכריח אותנו להתמודד עם שאלות כמו עד כמה לגיטימי לקיים משפט שדה, ויותר מזה, איך מחליטים מי ינצח.
במקרה של לואי סי.קיי, השאלה הייתה איך נפרדים מגיבור אהוב ולכמה זמן. אוהביו ניסו למצוא נסיבות מקלות - הוא הרי רק אונן מול הנשים ולא נגע בהן. במקרה של קווין ספייסי, מנגד, התברר שאין לאף אחד חמלה כלפיו. בעיקר לא לקהילה הגאה, שהרגישה נבגדת מכך שניסה ברגעים הראשונים להציל את עורו בעזרת יציאה מהארון. סביב רומן פולנסקי אפילו לא התלהטו הרוחות, כי אונס הקטינה שבו הואשם הוא סיפור בן 40 שנה. מעטים זוכרים בכלל במה מדובר.
נשארנו עם הסיפור המטריד על וודי אלן ועם שאלה גדולה: האם צריך להחרים אמן בסדר גודל כזה בגלל סיפור לא מוכח משפטית מלפני 25 שנה?
העובדות הן כאלה: בתו המאומצת של אלן, דילן פארו, טוענת שפעם אחת – כשהייתה בת שבע - הוא נגע באבריה האינטימיים. הסיפור הזה פורסם בשעתו בהרחבה ובראיונות שנתנה השבוע הוסיפה ואמרה שזאת לא הפעם היחידה, שהיחסים לא היו תקינים לכל אורך הדרך, שהוא אהב שהיא באה לישון איתו במיטה כשהוא רק בתחתונים והיה מרבה לגעת בה. לטענתה, כלפי אחיה לא הפגין אלן שום חיבה פיזית. אותו אח, מוזס פארו, טוען כל השנים כי אלן לא נגע בדילן וכי אמם, מיה פארו, שתלה בראשה את הסיפור כולו.
דילן פארו משוכנעת שעברה הטרדה מינית ורוצה שאלן ישלם על כך. כיום היא נשואה, אם לילד, ואירועי השנה האחרונה אפשרו לה להחזיר את הסיפור שלה לכותרות. אלן טען תמיד, וממשיך לטעון, כי "לא היה ולא נברא". בראיון טלוויזיוני שנתן לפני שנים אמר בין היתר: "הייתי בתקופה ההיא בסכסוך גדול עם מיה פארו. היינו על סף גירושים וזה היה מלוכלך מאוד ועם עורכי דין. איזה סיבה בעולם יש שדווקא בתקופה הזאת אני אסע עד קונטיקט כדי להתייחד פעם אחת ויחידה עם דילן?".
בשעתו הוגשו תלונות למשטרה. החוקר הראשי טען שבחר לא להעמיד את אלן למשפט כי חשב שלא בריא לילדה בת שבע לעבור משפט כזה, שבוודאי יהפוך פומבי מאוד; היום הוא אומר שהיה נוהג אחרת. אלן מצדו ממשיך לטעון שלא היה משפט כי לא היה כלום. לראיה הוא מביא את העובדה שבחקירתה הראשונה אמרה דילן רק שהוא נגע לה בכתף, אלא שבשלב זה אמה הוציאה אותה החוצה ותדרכה אותה, וכשהן חזרו לחדר היא סיפרה את מה שסיפרה. דילן טוענת כיום שבחקירה הראשונה היא פשוט התביישה.
היו גם משפטם נוספים, כולל משפט שבו אלן תבע להיות ההורה שאצלו תגדל דילן לאחר הגירושים. השופטת כתבה ש"ההתנהגות של אלן כלפי דילן הייתה לא הולמת באופן מוגזם וצריך לנקוט באמצעים כדי להגן עליה". יש גם שתי עדויות של מטפלות שהיו ביום הספציפי בבית, ואמרו במשטרה שהשניים נעלמו לפרק זמן. אחת אמרה שראתה את אלן גוהר על דילן. לעומת זאת, אין שום עדויות למקרים דומים בין אלן ודילן, או למקרים אחרים שבהם אלן הטריד ילדות.
בערך באותה תקופה מצאה מיה פארו אצל אלן תמונות עירום של בתה המאומצת סון-יי, שהייתה אז בת 22. אלן התוודה שהם מנהלים רומן ובהמשך התחתן איתה. השניים נשואים עד היום ויש להם שני ילדים מאומצים. המחשבה שאדם מתחתן עם בתו המאומצת היא כמובן קריפית מאוד, ואלן טוען להגנתו כי עד שהלך עם סון-יי למשחק כדורסל, כשהייתה בת 20 בערך, לא היו ביניהם שום קשרים.
למה לא החרימו את אלן לפני 25 שנה? למה הפרשה ההיא לא הפריעה לו בשעתה להמשיך ולייצר סרטים אפילו לרגע? האם זה בגלל שבאמת האמינו לו, או בגלל שהעולם היה שונה מאוד מכפי שהוא כיום? ועכשיו, כששוב נפרשת בשיא הכוח השאלה אם צריך להחרים את אלן, מה נעשה עם כל סרטי המופת שלו שכל כך אהבנו?
דילן ואחיותיה
בימים האחרונים נראה שלפחות בזמן הקרוב, אלן מוקצה. סרטו החדש, שכבר מוכן להקרנה, מתאר רומן בין אדם מבוגר לבחורה צעירה - ואת זה באמת שאף אחד לא צריך ממנו עכשיו. "אמאזון", שהפיקה את הסרט ומחזיקה בחוזה ארוך טווח עם אלן, הודיעה שהסרט ייגנז בינתיים ושהעבודה על סרטים חדשים של אלן תיעצר. בינתיים יוצאים שחקנים ושחקניות בהצהרות שלא יעבדו איתו יותר ובהתנצלויות בפני דילן פארו על שלא הקשיבו לה בעבר.
קצת כמו בסיפור על וויינסטין, בתקופות שבהן אלן היה כוכב עולמי אהוב וכל שחקנית חלמה להצטלם אצלו, הוליווד העדיפה להדחיק את הסיפור על הילדה הקטנה. ההבדל הגדול הוא כמובן שוויינסטין הטריד מאות נשים בשיטתיות ואלן הסתבך באופן חד פעמי שאין עדויות חותכות כי אכן התרחש, אבל ברור שבסיבובים הקודמים הפסידה דילן כי לאיש לא היה חשק או אינטרס לעצור את מכונת הסרטים של וודי אלן. לא אנשי הכספים ולא השחקנים והשחקניות שכל כך אהבו להתהדר בתפקיד אצלו.
איפה ייערך משפט השדה של וודי אלן? ואיך יוחלט מי צודק? בינתיים נראה שאלן מפסיד. גניזת סרטו החדש היא כנראה סוף הקריירה שלו, למרות שעדיין יש אנשים כמו דיאן קיטון ואלק בולדווין שיוצאים להגנתו. קרב הגרסאות בינו לבין בתו המאומצת לא יוכרע כנראה לעולם בבית משפט אמיתי, אבל האם אפשר לראות עכשיו שוב את "הרומן שלי עם אנני" וליהנות ממנו, או שצריך לגנוז אותו לשנים ארוכות? ומתי בעצם אפשר יהיה להפשיר אותו? האם אחרי מותו של אלן? או בעוד 20 שנה? ואפשר אפילו לשאול - האם לא ידענו תמיד שאמנים גדולים הם לעיתים סוטים עם צד אפל?
אני באופן אישי מאמין שבשלב הזה הצדק הוא אצל הנלחמות. זה רגע היסטורי חשוב שבו משתנים סדרי עולם, ובעיקר משתנה משוואת הכוח בין גברים ונשים. כמו כל מהפכה יש בה הגזמות, אנשים שנפגעו יתר על המידה או בטעות, אבל האמת היא שרוב "הקורבנות" של המהפכה הם מנוולים גדולים. בעיקר כיף לראות שסופסוף יש בעולם דור חדש של נשים שלא נכנעות יותר.
משפטי שדה, כמו שהוכח במקרים של יהונתן גפן וגידי גוב, יש להם חיים משל עצמם. קשה להעריך מראש מה ייגמר תוך 48 שעות ומה יהפוך לאות קלון. יותר מזה, השאלה אם בא לך לראות סרט ישן של וודי אלן תישאר עניין אישי שקשור בעיקר בשאלה כמה אהבת אותו מלכתחילה.
לי, האמת, אין שום חשק לראות סרט שלו עכשיו. יש ביניהם סרטים שאני אוהב אהבה גדולה והם ממש חלק ממני, אבל נדמה לי שיד עכשיו דבר יותר חשוב: לתת לדילן פארו לנצח.