מיום שהשתחררתי מהצבא בגיל 21 ועד גיל 40 לא עשיתי שום ספורט. אבל כלום. יש לי תירוצים מעולים: למשל, לא היו מכוני כושר בתל אביב, כלומר היה אחד עלוב וברחתי ממנו. זה היה בעידן שבו זה לא היה בכלל בתודעה והומואים עוד לא היו מכורים לכושר, והייתי ממילא צעיר, ולצעירים עושים הנחות. מדי פעם עשיתי דיאטה. השאר הסתדר מעצמו.
בקיץ של 1998 היינו כמה חודשים בניו יורק. איתן קנה לי מתנה, מנוי למועדון הכושר הכי יוקרתי בעיר. במלתחות ראיתי את סיינפלד ואת מקולי קאלקין, היה לי מדריך חתיך וחזרתי לארץ מכור. בחודשים הראשונים התבאסתי כי המכון שנרשמתי אליו נראה לי ג׳יפה, אבל אז פתחו את הולמס פלייס בעזריאלי ומאז אני שם. בשיא עשיתי גם ספינינג וגם יוגה, וגם צעדתי בפארק. בעיקר הרגשתי הכי ספורטיבי בעולם.
אחרי כמה שנות כושר הגוף השתנה, המשקל נהיה נכון ונשאר די קבוע. ועדיין, אנשים שפוגשים אותי כמעט תמיד אומרים לי: "נורא רזית". אולי זה קשור לעובדה שבצילומים או בטלוויזיה הפרצוף ירח שלי נותן תחושה שאני שמיינ'לה. גם לזה התרגלתי. בכל מקרה, אני אותה מידת מכנסיים כבר אלף שנה. זה תמיד המדד - עד שבחודשים האחרונים התחלתי פתאום לעלות במשקל. שניים-שלושה קילו הכי מעצבנים התיישבו לי על המותן. ולא רק שאני לא מצליח להיפטר מהם, בכלל לא הבנתי מאיפה הם באו.
בקרוב אגיע רחוק
מיד באתי בטרוניות וטענות למאמן הכושר שלי, אביעד. דרשתי שיסביר מה קרה ואיך אפשר לתקן, אבל כל הניסיונות שלו כשלו. אולי הורדתי קצת את כמות האימונים? קצת, אבל לא ברמה כזאת. התסכול שלי הלך וגבר. רק השבוע, במקרה, התגלה מקור האסון: הקורקינטים! כן כן, הקורקינטים השיתופיים של Wind, Lime ו-Bird שאפשר למצוא עכשיו ברחובות תל אביב. הם הצרה.
זה המקום לגלות שהתמכרתי לקורקינטים. החמודים האלה כל כך זמינים בלב תל אביב וכל כך כיפיים שאני משתמש בהם לכל דבר, כולל ירידה לפיצוציה ולמכולת. בשביל כל הליכה של יותר ממאה מטר, אני מחפש קורקינט ומוצא. זה לגמרי שינה את הדרך שבה אני מסתובב בעיר: צריך להגיע לכיכר רבין? ליהודה המכבי? לפלורנטין? יש פקקים? אין פקקים? למי אכפת. עשר דקות על הקורקינט ואני שם.
הכל התחיל לפני שנתיים, כשהגיע לתל אביב ה"תל-אופן". אחרי שנים של התכחשות לרכב דו גלגלי, נכנעתי. סוף סוף אופניים שלא צריך לקשור, להעלות הביתה, לפחד שיגנבו. נהייתי "מיס תל-אופן תל אביב". שנה אחר כך, כשהגיעו האופניים הכתומים של Mobike שאפשר להשאיר בכל מקום, מיד החלפתי טייטל ל"מיס מובייק תל אביב".
אבל כל זה היה רק פור פליי. מרגע שנחתו כאן הקורקינטים, הבנתי שחיי השתנו. ראשון הגיע ה-Bird. אתה עולה עליו ותוך חמש דקות אתה בכל מקום. יבש, לא מזיע, מבסוט. הבעיה הייתה שלא היה קל למצוא אותם, אבל אם אתה גר בסביבות שדרות רוטשילד, כמעט ואין מצב שחסר. בהתחלה ניצלתי את הקורקינט רק למרחקים קצרים. אחרי שבועיים, באיזה יום פנוי, פשוט עליתי עליו ויצאתי לטיול בעיר. הגעתי למקומות שאני כמעט לא מגיע אליהם אם אין צורך, כי אין שם חניה וגם עם מונית זה סיוט. תוך רגע תל אביב השתנתה לי. כשהגיעו גם ה-Lime וה-Wind, הכל עלה עוד ליגה. מעכשיו יש תמיד קורקינט בכל מקום. ה-Lime, שהוא יותר גבוה ולכן נותן לי יותר יציבות, ממש פתח לי את הצ'קרות.
בשבועות האחרונים אנחנו מצלמים סרט קולנוע חדש ברחבי העיר, והקורקינטים הם החברים הכי טובים שלי. זה כל כך קל ויעיל. השבוע אפילו גיליתי ששירות הלקוחות שלהם סימפטי: הייתה איזו תקלה ב-Wind, הוא לא בדיוק ננעל ושתי נסיעות הגיעו ל-30 שקל. צלצלתי והם מיד זיכו אותי והיו הכי אדיבים.
השבוע יצא לי לספר את כל זה לאביעד, והוא הסתכל עליי ואמר: "אתה יודע מאיפה באים הקילוגרמים העודפים? מזה שהפסקת ללכת ברגל. אם אתה מתאר נכון את האובססיה שלך לרכוב לכל מקום, אז כנראה שכמות ההליכה שלך ירדה במאות אחוזים. ומה השאנשים לא יודעים זה שההליכה בעיר היא לפעמים חשובה יותר לשמירת המשקל מאשר הליכון".
לך תצא מזה עכשיו
פתאום נפל לי האסימון. בזמן שאני מחשיב את עצמי לנסיכת הקורקינטים של תל אביב, הפכתי בעצם למלכת הפרברים. זאת שנוסעת במכונית למכון, לסופר, לאסוף את הילדים. בחודשיים האחרונים אני לא הולך כמעט לשום מקום, כל הזמן על הקורקינט. אם אני רוצה לחזור למשקל הקודם שלי, אני חייב להיגמל.
הבעיה היא שאני נורא נהנה, גם באופן אישי וגם מהרעיון. הקורקינטים השיתופיים הם רעיון נפלא וכלי ממש מוצלח. נכון, יש אנשים שחוסמים איתם מדרכות, אבל זה כלום לעומת כל המכוניות שחוסמות כל דבר. הקורקינטים הם תוספת נהדרת לתנועה בעיר והגיע הזמן שנהגי רכב יתרגלו לזה. אגב, Wind כל כך שמחו שצלצלתי להתלונן שהם שלחו לי גם קסדה, אז עכשיו אני גם מבוטח נגד שלומית מלכה. אבל אולי יש למישהו דיאטה טובה?