בבוקר שלישי האחרון נסעתי לבקר את אמא. הדרך לפרדס חנה, היישוב שבו בילתה את נעוריה ובו תסיים כנראה ביום מן הימים את חייה, הייתה יפה מתמיד. הכל נקי ושטוף אחרי הגשמים, השטחים הפתוחים צבועים בירוק עז. ישראל של יום שמש חורפי היא משהו שמרחיב את הלב.
בניגוד לסטראוטיפים, גם "המרכז הגריאטרי ע"ש שוהם" הוא מקום יפה. הוא משתרע על שטח עצום, המחלקות השונות מפוזרות בין בניינים בני קומה אחת שארכיטקט טרח עליהם לפני הרבה שנים והיום כבר יש להם ניחוח של קלאסיקה. מסביב הרבה ירק, עצים, רעש של ציפורים.
אמא שלי נמנמה קצת כשנכנסתי לחדר. הערתי אותה בעדינות. עיניה אורו היא אמרה בחיוך עצום, "גלי!, איזה יופי שבאת!". היא שלחה אליי את ידיה, חיבקתי אותה ואמרתי, "נכון, כיף שבאתי. ומה שלומך?". אבל אמא שלי, שגייסה את כל האנרגיה שלה כדי להיזכר בשמי ולהביע שמחה, כבר לא הצליחה להגיד שום דבר. רגע ארוך היא עוד חייכה וניסתה להגיד משהו, אבל אז המבט שלה נתקע באיזו נקודה רחוקה והיא נעלמה לתוך העולם שלה או איך שקוראים לזה.
הצוות ב"שוהם" מדהים, באמת. אי אפשר להפסיק להתפעל מהחום ומהאמפתיה שמקבלים השוהים שם. למרות שזה לא לפי התור, הסכימו להעביר אותה לכיסא ויצאנו לשבת בשמש. אחרי רבע שעה בערך היא אמרה עוד איזה משפט, משהו על "הילדים", שזה כנראה האחים שלי. ניצלתי את ההזדמנות לצלם איתה סרטון סלפי של שנינו. "הנה אנחנו מצלמים", אמרתי והיא הביטה למצלמה וענתה, "יופי". "את נראית ממש טוב", ניסיתי את מזלי והיא צחקקה ואמרה, "מה אנחנו צעירים יותרררר", אבל הריש של ה"יותר" קצת נתקע לה והיא התחילה לחזור עליו בלי יכולת להפסיק. אז הפסקתי לצלם.
ככל שנקפו הדקות הבנתי שאני הולך ומידכדך. שהשהייה במחיצתה של מי שהייתה פעם אישה מקסימה ומלאת החיים, האישה שלימדה אותי הכל, פשוט גורמת לי לכאבים פיזיים בכל הגוף. סחבתי איתה בשמש עוד חצי שעה, בורח מדי פעם לווטסאפ, ואז החזרתי אותה פנימה. דקות ארוכות ישבתי במגרש החניה והסדרתי את הנשימה. את הבכי שמרתי לנסיעה בשדרה שמחברת את פרדס חנה ובנימינה, בדרך הביתה. השדרה שבילדותי נראתה לי הכי ענקית בעולם, ועכשיו אני מבין שהיא בכלל לא כזאת ארוכה, והעצים לא באמת מתנשאים עד השמיים.
הטעם והחיים
אמא שלי, נירה אוחובסקי, תהיה ביום רביעי הקרוב בת 86. חתיכת גיל ששווה לציין ביום הולדת מושקע או משהו כזה. הבעיה היא שאמא כבר לא כל כך איתנו. היא מזהה כשהיא מזהה, ולא את כולם. אם היא זוכרת את השם שלי, סביר להניח שלא תזכור בסיבוב הזה את שמות האחים שלי ולהפך. היא שוכבת בסיעודית מורכבת ב', בחדר עם עוד שלוש נשים במצבה. אני לא יכול לשהות בחדר הזה במשך יותר מחמש או עשר דקות. לשמחתי מחפים עליי שני האחים שלי; הם נוסעים אליה באדיקות לפחות פעם בשבוע, מביאים את הנכדים. ככה אני יכול לבוא קצת פחות ולא להשתגע מרגשות אשם.
אבל האמת היא שאני לא מבין. אני לא מבין למה אנשים צריכים להמשיך במצב הזה. ודווקא ביום ההולדת שלה אני חושב שמותר לי לשאול בקול רם, בשביל מה צריך להחזיק אנשים במצבה בחיים? אני משוכנע שאם לפני שש שנים, ביום הולדת 80, הייתי מראה לה תמונה של מצבה בינואר 2020, היא הייתה מתחננת שלא אתן לה להגיע לשם. אבל היא הגיעה. היא בריאה לחלוטין. אין לה כאבים. היא לא נראית סובלת. היא מטופלת היטב ומטופחת. כמו שאמרה לי האחות שבאה להכין אותה וליטפה אותה בחום, "איזה אמא מהממת יש לך. תראה איך היא שמחה! תראה איך היא מאושרת".
הרפואה המודרנית הצליחה מאוד להאריך חיים, אבל בשביל מה? בעיני חייה אינם חיים. אם זה היה תלוי בי, הייתי עוזר לה לסיים אותם ממש השבוע ביום הולדתה ומוביל אותה אחר כבוד לחלקת האדמה שכבר מחכה לה בבית הקברות בחדרה, ליד אבא שלי שאותו כל כך אהבה.
כן, כן, בסדר. אני יודע שאסור לקחת חיים, שזה לא חוקי, שגם אלוהים וגם בית המשפט לא טולרנטיים בעניין הזה. מאיפה יש לי זכות? ומאיפה בכלל אני יודע שהיא לא נהנית בטירוף כל יום, שמחה להתעורר בבוקר? בדיוק בגלל זה אני מבקש להעביר את הדיון אליי, כי אני משוכנע בכל מאודי שלא ארצה להיות במצבה אפילו שנייה אחת. מזעזע אותי הרעיון שאשכב בעוד 25 שנה במיטה כזאת, במקום כזה, בלי שליטה בסוגרים, בלי יכולת לדבר או להבין. לכן אני רוצה לפתוח עכשיו מחדש את הדיון על זכותו של אדם לסיים את חייו מתי שהוא רוצה, ויותר מזה - על זכותו למנות לעצמו מישהו שיסיים עבורו את חייו בתרחיש שנקבע מראש.
הדרך והסוף
יש טענה שכשאתה באמת זקן, אתה נאחז בחיים ולא בא לך להסתלק. אולי כל זמן שהמוח שלי יהיה צלול, אני באמת אשמח לחיות גם אם הגוף שלי יהפוך לשק עצמות. אבל ברור לי שברגע שלא אבין יותר מי נגד מי, אני רוצה ללכת. ואני רוצה שתהיה לי הזכות למנות עכשיו אדם, מישהו שאוהב אותי מספיק אבל גם קר רוח מספיק, שברגע הנכון פשוט יזריק לי תמיסת מלח או מורפיום אם יהיו לי כאבים, וייתן לי להיאסף אל אבותיי. מישהו שלא ישתפן ברגע האמת.
אני מבין שזה רעיון קשה ושלאף אחד אין כוח לחשוב עליו מראש. אני עצמי הרי לא מסוגל לעשות שום דבר אמיתי בעניין אמא שלי, ולו בגלל שבניסיונות המעטים שעשיתי בשנים האחרונות, כשעוד אפשר היה לשאול אותה מה היא חושבת על הסוף, היא ענתה, "אתה השתגעת? לא מדברים על זה. מה נפל עליך? יהיה בסדר. תראה את אבא שלך! הוא לא קם בבוקר. לא צריך לדאוג". רק שהיא, בניגוד לאבא שלי, דועכת לאט לאט. קודם היה אירוע מוחי, בית לוינשטיין. אחר כך הייתה מטפלת צמודה בדיור המוגן עד שהיא הפכה למה שאני פוגש עכשיו, שהוא במקרה הטוב רבע אדם.
ברוב מדינות העולם לא מוכנים בכלל לדון בסוף. הדתות השונות אינן מאפשרות את זה, בישראל השבויה בציפורני רבנים בוודאי שאסור. אבל עכשיו כשאני בן יותר מ-60 ומבין שיגיע הרגע, אני מבקש לחסוך למדינה שנים ארוכות שבהן אשכב במוסד סיעודי בלי לדעת איזה יום היום, מה השעה או מה בכלל קורה סביבי. ואני חושב שצריך להתחיל לדבר ברצינות על זכותו של אדם לבקש שיסיימו את חייו כשהוא שוקע לדמנציה ולא זוכר יותר איך קוראים לו. דווקא עכשיו כשזה עוד ממש רחוק, והשיחה היא לגמרי מופשטת, אני מבקש לקיים אותה. האם למישהו יש אומץ לפתוח באופן רציני את הדיון?