הערב (חמישי) נפתחת בפריז באופן רשמי "בלגן", המסעדה החדשה של אסף גרניט, שמנסה להעביר את הגרוב של "מחניודה" הירושלמית לבירת הקולינריה העולמית. גרניט כבר תקע יתד בלונדון עם "פלומר" המצליחה, אבל מסעדה בפריז, ממש מול המסעדה היפנית המפורסמת Kinugawa, זאת כבר ליגה אחרת. עם כל הכבוד לניו יורק, פריז היא המכה האמיתית של החמאה, ואף שף ישראלי עוד לא כבש אותה.
נכון, לפני ארבע שנים אייל שני פתח בהצלחה גדולה את הגרסה הפריזאית שלו ל"מזנון", וביום בהיר יש שם תור ענק של חובבי כרובית מוזהבת. ועדיין, מסעדה ממש, כזאת שמתחרה עם השפים הגדולים של העולם, בעיר הבירה שלהם, זה עוד לא היה לנו.
הפולנטה סקסית גם כאן
כבר שבועיים שהמסעדה נמצאת בהרצה, ומשרתת חברים ובני משפחה. השותפים הצרפתיים של גרניט הם חבורה צעירה, שיש לה עוד כמה מקומות לוהטים בצרפת. לעומת זאת, רוב הצוות במטבח הוא ישראלי. יחד הם מתכננים להביא סוף סוף את הגרוב של המטבח הישראלי החדש, שכולם מדברים עליו בעולם כבר כמה שנים, למקום שבו אין בולשיט.
האוכל של גרניט מיוחד ומשובח גם כשהוא מוגש בפינת רו דה מונט תבור, שבעברית קלה זה רחוב הר תבור. ואולי הכתובת הזאת אומרת הכל. הרחוב הקטן בפריז, שלא ברור למה קראו לו על שם ההר הגלילי, כבר לא כל כך רחוק משוק מחנה יהודה בירושלים. הפערים הצטמצמו והפולנטה האגדית, שמוגשת בתוך ג'ארה מזכוכית, היא סקסית בפריז בדיוק כמו בירושלים.
בימי ההרצה עוד התלבטו שם קצת לגבי המוזיקה. איזה לילה מישהו ניסה לנגן האוס צ'יל רך בינלאומי כזה, כמו שמנגנים ברוב המסעדות בפריז, אבל בסוף הערב הכל חזר למזרחית. אני מניח שבסוף מוזיקה מזרחית ישראלית ובינלאומית תשתלט שם על הפסקול ותרים את המסיבה, בדיוק כמו בירושלים. כי עם כל הכבוד לאוכל, גם לאווירה יש לא מעט חשיבות, ומוזיקה מזרחית מרימה היא בדיוק התוספת שהאוכל המשובח של גרניט ראוי לה. בשבוע הקרוב יתמלאו העיתונים של פריז בתמונות של השף הישראלי, וההימור שלי הוא שתוך חודשיים המסעדה תהפוך לאחד ההנג אאוטים הכי פופולריים בעיר.
Balagan. 9 Rue D'Alger. Paris. 01-40-20-72-14
מותר לאכול עם הידיים
בין פריז לתל אביב התקיימו תמיד יחסים מעניינים. גם בשנים שבהן היה פער פוליטי גדול בין הממשלות, היה מעבר קבוע של תרבות בין שתי הערים. בשנות השישים, הרבה לפני שניו יורק הפכה למשאת לב ישראלית, נהגו כל הבוהמיינים הישראלים החשובים לבקר לתקופות ארוכות בבתי הקפה של פריז, ולהסתופף עם הפילוסופים הגדולים. עמוס קינן שלנו ויורם קניוק היו יושבים עם סארטר הגדול, בקפה דה פלור, כאילו היה אחיהם האבוד. והקשר הזה אף פעם לא נפרם.
גם במוזיקה הייתה כמעט תמיד נוכחות ישראלית: מריקה זראי שהייתה ענקית בצרפת ואחריה מייק ברנט, ועד קרן אן, יעל נעים ואמיר חדד שייצג בשנה שעברה את צרפת באירוויזיון. הגל החדש של הקולנוע הישראלי מצליח בצרפת יותר מאשר בכל מדינה אחרת בעולם (כולל ארצות הברית), ועכשיו כולם מדברים שם על "פאודה". אצל ההומואים של פריז תל אביב היא היעד המועדף, ועופר ניסים הוא הדיג'יי הכי אהוב. כך שגם בתקופות שהקהל הצרפתי שונא את המדיניות של ממשלת ישראל, הרחוב מגיב לגמרי אחרת, ובעידן הנוכחי היצוא הישראלי המוביל הוא המזון.
כך נפתחה לפני כמה חודשים, ממש בלב המארה, המסעדה "Tavline" – שכולה מוקדשת לאוכל ישראלי. כשמגיעים למסעדה של השף קובי מלכה ושותפתו הצרפתית קרן בנישו, המלצרית שניגשת לשולחן מיד מסבירה את משמעות המילה "תבלין" בעברית, ומציעה לקרוא קצת בתפריט על כל התבלינים הישראלים.
האוכל עצמו הוא וריאציה על האוכל המזרחי שאנחנו מכירים, עם הקישוטים של העידן החדש. על הקיר נכתב בכתב יד תפריט בצרפתית, מתובל במשפטים בעברית כמו "מותר לאכול עם הידיים", וגם השלט בחוץ כתוב בעברית ובצרפתית. הפסקול: עידן רייכל, יובל דיין וכמובן מוזיקה מזרחית.
חלק קטן מהסועדים במקום הם יהודים, אבל הרוב הוא הקהל הרגיל של המארה, שאוהב אוכל אתני מכל סוג. נדמה שהמסעדה הזאת מסמנת את העידן החדש, שבו אוכל ישראלי הפך למותג בעל שם.
Tavline. 25 Rue de Cicile. Paris. 09-86-55-65-65
ארוחה בת 11 מנות
אם אני כבר מנדנד בענייני אוכל, אז הכיף הבאמת מסעיר בפריז זה לאכול במסעדות פאר אמיתיות. כאלה שאתה לא באמת יכול להרשות לעצמך, ותמיד עדיף שמישהו יזמין אותך. אחרת תתפוס את עצמך, באמצע ביס של פטיפור קטנטן עם קרם אפונה, מחשב בראש את מחירו הבלתי נתפס ומרגיש קצת לא נוח.
מסעדה כזאת היא Arpege, מסעדת שלושה כוכבי מישלן ותיקה של השף אלאן פסארד. המסעדה כבר בת יותר משלושים שנה, אבל מתישהו בתחילת המילניום החדש נמאס לפסארד לבשל בעלי חיים והוא עבר להתמחות באוכל צמחוני. בהמשך הוא פתח בצפון צרפת חוות מיוחדות שיגדלו עבורו את הירקות, ונקלע לריב מתוקשר עם החקלאים הצרפתים הגאוותנים.
בתרגום לכסף זה אומר שתמורת 340 יורו לאדם תקבלו את "תפריט האביב" החדש, ארוחה בת 11 מנות שיוגשו בזו אחר זו בלי שתרגיש. רוב המנות הן צמחוניות וקלילות מאוד, ורק לקראת הסוף יש מנה אחת של עוף ומנה אחת של דג, שמי שרוצה יכול להזמין. ההנחה היא שרוב הסועדים הם יותר עשירים מצמחונים, והגיעו בגלל שמו הטוב של השף ולא בגלל הדאגה לאיכות חיי התרנגולות.
עם יין וטיפ ארוחה כזאת עוברת בקלות 1,000 יורו לזוג, ולכן באמת כדאי לאמץ מישהו שלא מקבל התקף לב לפני שהוא צריך להוציא מהכיס כרטיס אשראי בסיטואציה כזאת. אם אתם צמחונים, כדאי לכם מאוד לבנות על המסעדה הזאת ליומולדת עגול, חתונת כסף או משהו כזה, כי הדברים שהאיש הזה עושה מירקות הם באמת לא ייאמנו.
Argepe. 84 Rue de Varenne. 01-47-05-06-06
שלוש שעות בשביל סורבה תפוז
ואחרונות חביבות לקיץ החם הן הגלידריות, שממלאות עכשיו את העיר ויוצרות תורים אינסופיים. מדריכי התיירים כולם מפנים את צרכניהם ל-Berthillon, מקדש הגלידות והסורבטים הוותיק שממוקם באיל סן לואי. שם כבר יש תור שמתחיל באפריל ונגמר באוקטובר, וכדי לאכול את הגלידה באחד הסניפים שלהם, שממוקמים אחד ליד השני רק כדי להקל על העומס, צריך לחכות שעות. אז נכון שהסורבה תפוז שלהם, לדוגמה, הוא דבר שקשה להאמין שקיים בעולם, אבל האם הוא שווה עמידה בתור, בשמש, של שלוש שעות? התלבטות קשה.
ובשוק חופשי כמו בשוק חופשי, בשנים האחרונות החלו להתנפל על פריז כל חברות הגלידה היוקרתיות מאיטליה. כך יש עכשיו במארה, במרחק לא גדול אלה מאלה, סניפים של Amorino, הרשת שמתגאה בכך שהיא מגישה את הגלידה בגביע מסודר כמו פרח יפה. לצדה יש את Grom מרומא, שכבר כבשה את ניו יורק ועכשיו כובשת את פרי, ואחרונה חביבה היא Pozzetto. הרשת הזאת מתגאה בטעם פיסטוק מיוחד, עם פיסטוקים שנוסעים כל הדרך מסיציליה, וגם בכך שהקפה אצלם הוא אספרסו איטלקי אמיתי ולא הדבר הצרפתי שהם מזלזלים בו.
גם בגלידריות האלה כבר יש תורים אינסופיים, במיוחד בסוף השבוע. תיירים, כך מתברר תמיד, הכי אוהבים לעמוד בתור למשהו. כנראה יש בזה משהו מרגיע: אם אתה עומד בתור, לפחות אתה לא צריך להתרוצץ.
Berthillon. 31, Rue Saint-Louis-en-l’Ile. 01-43-54-31-61
Amorino. 31, Rue Vieille du Temple. 01-42-78-07-75
Pozzetto. 39 Rue du Roi de Sicile. 01-42-77-08-64
Grom. 81 Rue De Seine. 01-40-46-92-60