אני לא בדיוק זוכר איך זה קרה, אבל מתישהו בכיתה ג' או ד' הבנתי שאני אוהד הפועל חדרה. בזמן שחברים של אבא שלי היו מקושרים דווקא למכבי, הוא עצמו בכלל לא התעניין בכדורגל. הוא גם לא עודד אותי להצטרף לילדים שהיו משחקים אחר הצהריים בחצר בית הספר, ובטח לא ללכת למשחקים בשבת. מי שלקח אותי למגרש ברגל, עשר דקות הליכה מהבית, היה שכן בשם אביגדור. אני חושב שהוא היה ניצול שואה, שעבד במפעל הצמיגים אליאנס. היו לו שתי בנות, שכמובן לא התענינו במשחק, וכנראה שהרעיון של ילד שהולך איתו למגרש, כאילו היה בנו, מצא חן בעיניו.
זכרונות הם עניין מתעתע. המגרש של הפועל חדרה בסיקסטיז היה מאוד לא מרשים. כמה שורות מושבים מצד אחד של המגרש, ובצד השני חדרי ההלבשה ומספר כיסאות שעליהם ישבו מקורבים. באירועים מיוחדים פתחו גם יציע קטן מאחורי אחד השערים כדי להוסיף אוהדים. בזמן המשחק מכרו במגרש ארטיקים וגרעינים שחורים, למרות שחלק גדול מהאוהדים הקבועים היה בא עם שקיות גדולות של גרעינים מהבית.
הפועל חדרה הייתה אז מעין קבוצת צמרת, מרכז טבלה בליגה א', שהייתה הליגה השנייה. קבוצה יחסית חזקה ומאורגנת, אפילו יותר ממכבי, אבל בלי יכולת אמיתית לטפס לליגה הלאומית (הראשונה). אבל מכבי הייתה בצד השני של העיר, ואצלנו בבית ספר "ארלוזורוב" כל הילדים היו אוהדי הפועל. לא היו לנו שירים מיוחדים חוץ מצעקת "יאללה חדרה", והמדים היו במלא צבעים, בלי שום הגיון.
שולם על המפה
הקשר שלי עם הפועל השתנה לגמרי כשהקבוצה הצליחה לעלות לליגה לאומית. פתאום מקבוצה אפורה בעיר אפורה הפכנו לקבוצה שמסקרים אותה במדורי הספורט, מדווחים עליה ביותר מסתם שורה. והכי חשוב, התמונות של שחקני הקבוצה נכנסו לחוברת שחקני הכדורגל. כלומר יכולת לקנות מסטיקים ולאסוף את התמונות שלהם בדיוק כמו את התמונות של מוטל'ה שפיגלר וגיורא שפיגל. מבחינתי זה כבר היה עולם לגמרי אחר, הזדמנות חגיגית להוסיף עוד אלבום למדף, ליד אלבום כוכבי הזמר והקולנוע של "להיטון".
וכך הפך שולם שוורץ לאליל שלי. הוא היה צעיר, יפה ומהיר כמו שד. היו לו עינים כחולות או ירוקות ותלתלים כאלה של דויד המלך, ובעיקר הוא ידע לתקוע גולים. כן, בעידן ההוא לא כבשו שערים, לא הבקיעו, רק תקעו גולים. ואוהד צעיר מה הוא מבין? עם כל הכבוד לשחקני ההגנה והקשרים, האיש החשוב הוא זה שבסוף מכניס את הכדור לרשת. שולם שוורץ היה זה שהכניס את הכדור הזה לרשת.
שוורץ היה בן של עולים חדשים מרומניה וגר בשיכון יוספטל. בימים ההם שגבעת אולגה הייתה בכלל מעבר להרי החושך, המקום שבו גרים "המרוקאים", יוספטל היה מין מובלעת קטנה בתוך העיר, קרוב לבתי הותיקים, שבה התערבבו עולים מכל התפוצות. העוזרת שלנו, זו שניקתה לנו את הבית, כמובן גרה ביוספטל. אבל שולם היה כוכב, ופתאום יוספטל הפך למקום זוהר. הבתים המשותפים שכבר אז סבלו מהזנחה, קיבלו פתאום איזה ניחוח חדש.
אולי אתם שמים לב שאני קורא לו שולם, שזה הדרך שבה מבטאים את שמו האמיתי, שלום, במבטא יידישאי. לא ברור מי הדביק לו את השם הזה אבל אף אחד לא קרא לו שלום, רק שולם. וכשהוא הוזמן לסגל של נבחרת ישראל היה ברור שסוף סוף, ולראשונה, חדרה על המפה! אגב עם השנים, אחרי שפרש, שלום שוורץ הפך לאיש ציבור ואחראי על הספורט בעיריית חדרה. לפני עשור וחצי, כשראש העיר העניק לאימא שלי את תואר "יקירת חדרה", פגשתי אותו אחרי שנים. הוא כבר היה מבוגר, אבל החיוך היה אותו חיוך, והוא היה מאוד מתוק. כשהתחלתי להתפתל ולנסות להגיד לו משהו על העבר, הוא הישיר מבט ואמר "אז היית אוהד של הפועל חדרה?" ואני הסמקתי כמו נערה. שוורץ נפטר לפני כמה שנים ממחלה קשה, וכיום הפועל חדרה נקראת על שמו.
אבל בחזרה לילדות: הפועל חדרה ירדה מליגה לאומית אחרי עונה אחת. עונה זוועתית. אחרי העונה שבסופה עלינו ללאומית, שהייתה כולה מלאה בניצחונות ורגעי שיא, היה קשה להכיל הפסד אחרי הפסד. אני בכלל התחברתי בזמן הזה עם דידי, שהיה החבר החדש הכי טוב שלי, שאבא שלו היה בית"רי ולכן אהד את בית"ר ירושלים, ובלית ברירה, בגלל המרחק, הסתפק במכבי נתניה שהיתה אז בימי הזוהר שלה. וכך בשבתות במקום ללכת לראות את הפועל, הוא היה מעמיס אותנו על הטנדר הענק שלו, של חברת החשמל, ולוקח אותנו לקופסה בנתניה, לראות את הכוכבים האמיתיים של ישראל. עד היום אני מתגאה בזה שראיתי איזה משחק עונה מפורסם בין מכבי נתניה למכבי תל אביב.
אחרי עונה אחת בליגה א' הפועל שוב חזרה ללאומית, אבל אני כבר הלכתי ללמוד בתיכון החקלאי בפרדס חנה, והורשתי את הפועל חדרה לאח שלי הצעיר, שגם החליף אותי כבן הלוויה של אביגדור השכן. הוא כבר נהנה משתי עונות בליגה הלאומית. אולי זאת הסיבה שהוא שמר על קשר (לפחות בלב) עם הקבוצה. לפני שנה הוא סיפר לי שמשהו טוב קורה בהפועל חדרה ושיש סיכוי שהם יעלו לליגת העל.
אני חוזר הביתה
אח שלי ובנו הצעיר, האחיין שלי בן הכמעט 10, הפכו באחת לאב ובן שהולכים כל סוף שבוע לראות ביחד כדורגל. ובסוף העונה קרה הנס והפועל חדרה עלתה לליגת העל. זה מועדון צעיר ואנרגטי, בלי הרבה כסף אבל עם המון תשוקה, ואח שלי התחיל להתכונן לעונה שלו בליגת העל. כשאתה אוהד קבוצה בילדות, היא נשארת בלב שלך. לאורך השנים היה לי קשה להגיד שאני אוהד הפועל חדרה, כי זאת ממש לא התשובה שאנשים רוצים לשמוע, והיא נשמעת קצת כמו בדיחה. אבל בחודשים האחרונים התחלתי לחזור אליה. ואז קרה המפתיע מכל.
בשבוע הראשון זה נראה מקרי, אבל עכשיו, אחרי שישה מחזורים זו כבר מציאות: הפועל חדרה מובילה את הליגה. שתי נקודות מעל מכבי תל אביב. השבוע יתקיים משחק העונה הראשון בין השתיים, ובחדרה כבר נחטפו כל הכרטיסים. אח שלי ובנו אבישי לא יודעים את נפשם מרוב אושר.
אני לא ממש מכיר את הקבוצה החדשה. אני יודע שניסו אביטן הוא המאמן, שלכוכב שלהם בשנה שעברה קראו אסי גומה, ושיש בקבוצה הרבה שחקנים צעירים ונמרצים, חלק לא מבוטל מהם ערבים, שזה רק טבעי ונכון בחדרה, שמשמשת גם כעיר מחוז יהודית לערביי המשולש. מקריאה לא אינטנסיבית של הכתבות על הפועל חדרה במדורי הספורט עולה בינתים ריח נעים של טריות ואנרגיה חיובית.
אבא שלי נפטר לפני כמעט עשור. אמא שלי כבר מבלה את ימיה במוסד סיעודי בפרדס חנה, כך שבחדרה לא נשאר לי כמעט כלום חוץ מבית הורים מושכר. אבל נשארו הזכרונות, והשבוע לקראת המשחק המותח מול מכבי תל אביב, פתאום צפו אצלי רגשות הגאווה והשייכות. כן, אני אוהד הפועל חדרה. הנה אמרתי את זה. יאללה חדרה, תראו להם מה זה.