חדשות ערוץ 10 הריצו השבוע פרויקט לכבוד יום העצמאות המתקרב: המערכת בחרה בשבעה ישראלים שמייצגים הכי טוב את המדינה במלאות לה 70. הבחירה מבקשת להיות גם פרובוקטיבית; שישה מתים ורק אדם חי אחד. נעמי שמר, שולמית אלוני, הרב עובדיה יוסף, ישעיהו ליבוביץ', מחמוד דרוויש, יוסי בנאי - ואחרונה חביבה, היחידה מכולן שעדין חיה בינינו, דנה אינטרנשיונל. ללא ספק כבוד גדול לזמרת שלמרות הניצחון ההוא באירוויזיון, הקריירה המפוארת בארץ ובחו"ל והעובדה שהיא עדיין רלוונטית אחרי 25 שנה על הבמות – תמיד צריכה להתאמץ עוד קצת כדי שיאמינו לה שהיא לא גימיק.
את הסדרה מוביל האחד והיחיד, ירון לונדון, איש שלא תמיד נזהר בלשונו. בשישי האחרון הוא הגיע למהדורת החדשות של איילה חסון כדי לקדם את הפרויקט, ולאחר שמנה את רשימת נבחריו שאלה חסון בהרמת גבה קלה: "דנה אינטרנשיונל זכאית לייצג?".
"דנה אינטרנשיונל היא מעניינת", מיהר לונדון לענות. "היא פריצה חברתית מרתקת על זכויות הלהט"בים". חסון לא התבלבלה: "אז בוא נראה מתוך הסדרה, קטע על נעמי שמר". אופס, אבל לונדון לא פראייר. כשהסתיים הקטע וחסון שאלה מי הפתיע אותו, הוא שוב משך לכיוון ההוא וענה: "דנה אינטרנשיונל".
"ולמה?".
לונדון החל להתפייט: "דנה אינטרנשיונל... היא הפכה לאישה מתונה מאוד. נעימה מאוד. לא מגונדרת. לא עוד אותה דמות מופרזת של הטרנסג'נדר. היא פשוט אישה נעימה. עם השקפות נעימות מאוד. מנומסת נורא. יופי של בנאדם. היה לי נחמד איתה".
"אתה מסתכל עליה כאישה?", פערה חסון עיניים.
"לחלוטין, לחלוטין".
"יפה".
לונדון המשיך: "למה בחרנו בה? לא משום שהיא הטובה בזמרות, היא זמרת בסדר. אלא בגלל הטרנסג'נדריות...".
חסון חשבה שהגיע הזמן לסיים, אבל לונדון רצה לספר משהו וקטע אותה עם סיפור על הריאיון עם דנה: "באמצע הריאיון התפרץ האמרגן שלה, שהוא גם ידידה ומלווה אותה הרבה שנים. אז הוא צועק עליי: 'אתה אדם מיושן. היא זמרת בינלאומית ואתה עוד פעם מתחיל עם העניין הזה'. ואז אמרתי לצלם, 'תמשיך לצלם את הקונפליקט', ויצאה סצנה פנטסטית שהוא מטיף לי מוסר".
"הגיע לאלימות?", נזעק בחרדה הכתב הצבאי אור הלר.
"לא, לא. להפך", הרגיע לונדון. "היא ישבה בשקט ואמרה: 'תניח לו. הוא נחמד, ירון. מה אתה רוצה ממנו'. היא מקסימה".
"היא באמת מקסימה. ואתה מיושן". סיימה חסון את הדיון מרוצה מעצמה, ועברה הלאה.
הגברת שרה פופ
אז מה באמת קרה בצילומי הריאיון עם דנה אינטרנשיונל? בגדול, שום דבר מפתיע. לונדון התיישב מולה והציג שאלה ראשונה: "כטרנסית בתחילת הדרך התלבשת בבגדים צבעוניים? למה? כי רצית להקצין את הנשיות שלך?".
גם השאלה השנייה נגעה לעובדה שדנה היא טרנסג'נדרית, והשאלה השלישית הייתה אחת יותר מדי: "בסוף השבוע", אמר לונדון, "הייתה כתבה על איזו טרנסית שאיני זוכר את שמה. בראיון היא אמרה ש..." זה הספיק. המנהל שי כרם, עיתונאי בעברו, כבר לא התאפק והתפרץ לעבר לונדון: "איך אתה לא מתבייש? מה זה 'טרנסית שאיני זוכר את שמה'? אתה מדבר על ראיון שער עם הכוכבת של 'גולסטאר', בל אגם, ב'7 לילות' ב'ידיעות אחרונות'. אתה היית מעז לבוא לראיון עם יהודה פוליקר ולהגיד לו, קראתי ראיון עם איזה הומו, אינני זוכר את שמו? אתה לא מתבייש? אתה בן אדם מיושן. אתה היית בא לראיין את יהודית רביץ או ריטה ושואל אותן על הפות שלהן? תתבייש לך".
כמובן שהכתבה הייתה בסופו של דבר רצינית ומפרגנת, וסימנה את דנה כדמות המרכזית במהפכה הלהט"בית. קטע קצר מתוך הריב עם כרם הופיע לקראת הסוף. דנה עצמה, כאמור, ישבה בזמן הראיון וחייכה. היא אמרה בעדינות ש"שי אומר את הדברים שאני, בתור תימנייה מחונכת, לא מעזה להגיד".
טוב, היא רגילה. כבר הרבה שנים שהיא חיה את הפער הזה. מצד אחד להיטי ענק ברדיו והופעות ענק ברחבי העולם, מצד שני השאלות הקטנוניות והרפרור לשם נעוריה. זה נהיה עוד יותר מעניין בשנים האחרונות, שבהן דנה היא אחת הנשים האהובות על נציגי ממשלת ישראל בבואם להציג את יופייה של ארצנו בעולם. למשל ציפי חוטובלי, סגנית שר החוץ, שלא מפסיקה למלא את הלוח של דנה במשימות. כמות כרטיסי הטיסה שקיבלה בשנים האחרונות מהממשלה היא אינסופית. מדי שנה היא מוזמנת להופיע במצעדי גאווה מסביב לעולם, ותמיד בראיונות זה נהיה פוליטי וקיצוני. כי כבר ב-1998, כשהמילה "אינטרנשיונל" קיבלה את המשמעות האמיתית שלה, היא קבעה את הכללים: היא אוהבת את אלוהים ואלוהים אוהב אותה. היא אוהבת בני אדם ובני אדם אוהבים אותה. היא אוהבת את ישראל, וישראל אוהבת אותה. כל השאר זה רכילות.
דנה נאבקה תמיד בהרבה חזיתות. בחזית הלהט"בית, זה ברור, אבל גם בחזית ההגנה על ישראל. חזית נוספת היא זו של הפופ: למרות תרבות המסיבות - וסטטיק ובן אל, והדור החדש של זמרי הפופ, ודי.ג'י עופר ניסים ומה לא - המאבק הזה עוד לא תם. "ישראל היום" פרסם השבוע את פרויקט המוזיקה שלו לקראת חגיגות ה-70. אנשיו אספו "מומחים" שבחרו את 70 האלבומים הגדולים של המוזיקה הישראלית. רשימה שמובילים אביתר בנאי, החלונות הגבוהים, אהוד בנאי, להקת תמוז והחברים של נטאשה היא בדיוק מה שיקפיץ לדנה את הפיוזים. הזמר המזרחי עוד מיוצג איכשהו (אייל גולן מקום 29, זוהר ארגוב מקום 32), אבל הפופ ממש מושפל. האלבום הראשון של ריטה במקום ה-70, דירוג שהוא חולק עם שלושה אלבומים אחרים. דנה עצמה כמובן בכלל לא מוזכרת. גם לא עברי לידר, גלי עטרי, עופרה חזה, ירדנה ארזי או כל הנציגים האחרים של הפופ הישראלי.
השילוב הזה תמיד היה במרכז היחס אליה. מצד אחד היא יותר טרנסג'נדרית מזמרת, ומצד שני, כשכבר מגיעים למוזיקה - היא שרה פופ, ופופ זאת הרי לא מוזיקה רצינית. בעולם הרחב יש מדונה, בריטני ספירס, אדל, קייטי פרי, ליידי גאגא ועוד ועוד. אבל בישראל הפופ עוד נתפס כנחות. רק בשנתיים האחרונות, עם הגל החדש שמובילים גם עדן בן זקן, אליעד, נועה קירל ובני דורם, נראה כאילו העניינים זזים. אני מניח שעוד יגיע הרגע שבו הדור הזה, שבחיים לא שמע אלבום של פורטיס ולמעשה מכיר אותו רק מה"אקס פקטור", יתחיל לספר איך גדל על ברכי הפופ הישראלי בכלל והפופ של דנה בפרט.
מוכרחים להיות שמח
כן, דנה אינטרנשיונל היא תמיד צבעונית וססגונית. לא רק בגלל המגדר, אלא בגלל שפופ הוא צבעוני. כמו אלטון ג'ון. פופ הוא שמח ומלא בלונים, לא קודר כמו רוק. גם כששרים על פרידות כואבות. לא פלא שהשמלה של גוטייה שלבשה באירוויזיון הייתה השמלה המדוברת ביותר בתולדות ישראל (עד שבאה מירי רגב עם שמלת ירושלים), אבל דנה היא לא רק צבעונית: עם מענה הלשון וחוכמת החיים שלה, היא תמיד ידעה לעקוף את המכשולים וגם לדקור כשצריך.
דנה הייתה יכולה להיות פורייה יותר לאורך השנים, להקליט עוד אלבומים, לשמור על קצב יותר גבוה. אבל אפשר תמיד לטעון שהיא חיכתה ללהיט הנכון. "ישנן בנות", "אני לא יכולה בלעדיך", "לאב בוי": היא בחרה אותם בפינצטה, וכמובן מעל כולם ניצב הלהיט שהוא באופן טבעי אחד מהמנוני הקהילה הגאה, "אני ניצחתי", שאותו ביצעה בסיום העצרת שנערכה בכיכר רבין אחרי הרצח ב"ברנוער" מול 50,000 איש.
דנה אינטרנשיונל היא אחת הדוגמאות הטובות בתולדות ישראל, ואולי גם בעולם, לאדם ששינה במו ידיו, ובקלות, עמדות של אומה שלמה בנושא מסוים. שהרי עד 1998, רוב הישראלים חשבו שטרנסג'נדר היא מילה גסה שמסמלת סוטה כלשהו. זלמן שושי. ב-98' הם פגשו את דנה שניצחה בשבילם באירוויזיון, והבינו שטרנסג'נדרית יכולה להיות גם זמרת אהובה שכיף להעריץ. ברגע השיא היא גם הגיעה לכנסת ואף זכתה לנשיקה על הלחי מידיו של אחד, משה קצב.
גם היום, כשיש כבר קצינים טרנסג'נדרים ומועמדת טרנסג'נדרית למלכת היופי, בל אגם וסתיו סטרשקו, מייקי אלרוי ועוד ועוד, דנה תמיד תצטרך בכל ראיון לחזור ולהסביר את הדרמה הגדולה בכך שהיא אישה טרנסית, ו"האם את מרגישה אישה?". אבל דנה, כמו שהיטיב לכתוב עבורה יואב גינאי בשעתו, היא "אישה גדולה מהחיים. יש חושים שיש רק לה". היא בסך הכל רצתה להגשים את עצמה וחיה את חייה כמו שבחרה. כשהבינה שהיא יכולה גם לשנות את העולם, היא לא התקפלה אלא הסתערה על התפקיד של נושאת הדגל, ובהנאה עצומה. הקהילה הטרנסית בפרט והקהילה הלהט"בית בכלל, והאמת שכל בית ישראל, חייבים לה המון. ממש המון. אם עדיין ניתן להשפיע על ההחלטות הללו, אני מקווה שמישהו יתעשת ויזמין אותה השנה להדליק משואה. כי היא סמל, כי היא זמרת נהדרת וכי היא אישה ממש חמודה.