באופן טבעי מעסיקה אותי השאלה איזה ילד הייתי רוצה. והתשובה שלי היא תמיד פשוטה. הייתי רוצה ילד שקצת דומה לי. כלומר בין היתר, בין שאר התכונות והעניינים, הייתי רוצה בן הומו. לא שלא אקבל באהבה בת. ולא שאשב שבעה אם יהיה לי בן סטרייט (טוב, אולי קצת), אבל מה שבאמת מתחשק לי זה בן הומו חכם ונחמד, מוכשר וידידותי לסביבה. בן הומו שבבוא היום יתחתן עם בחור נחמד ויקים לעצמו בית חם בישראל.
לי זה כמובן נראה הכי טבעי. ואם יש אמירה שמצערת אותי, זה כשאני שומע הומו אחר שמסביר שהוא מעדיף שהבן שלו יהיה סטרייט. כי כשהומו אומר שהוא מעדיף בן סטרייט, אני בעצם שומע אותו אומר "הלוואי שאני בעצמי הייתי נולד סטרייט". וזה מאוד עצוב כשאדם לא מרוצה מהחיים שלו. זה בדיוק כאילו הייתי שומע יהודי בצרפת אומר, "הלוואי שהבן שלי היה נולד נוצרי".
לא שיש לי משהו נגד אשכנזיות
בשנים האחרונות אנחנו מתעסקים הרבה בשאלה איך להביא ילד לעולם. במקור רצינו להביא ילד בפונדקאות. חשבנו שאנחנו תא משפחתי מספיק מוצלח ולכן אין שום סיבה שהוא לא יהיה בית גידול טוב לילד. אני יודע שיש אנשים שחושבים שילד חייב אימא. אבל מצד שני אני יכול לשאול אותם, האם לא עדיף לילד שני הורים שמאוד אוהבים אחד את השני, על פני שני הורים שהם כמעט זרים, ויש ביניהם איזה סידור. האם לחוזק וליציבות הפסיכולוגית של הילד לא חשוב יותר בית שמורכב מאהבה גדולה וקשר עמוק, מאשר הורים ממגדרים שונים?
השבוע, בעקבות החתונה המדוברת של מחמוד ומורל, הבנתי שאם כבר כל חלומותי יתממשו ויהיה לי ילד, והוא יהיה הומו שאימא שלו מזרחית, אני רוצה שהבן זוג שלו יהיה ערבי. ע-ר-בי. מוסלמי. או נוצרי. זה ממש לא משנה. ערבי כמו הערבים ההומואים המקסימים שאני מכיר בתל אביב. חאדר, ג'ורדי, פאדי, נעים, עמיר ואחרים שכולם גרים בסביבה שלי ואני מצטער שאני בכלל צריך להזכיר את העובדה שהם בני דת ולאום אחרים.
אם הייתי סטרייט הייתי מתחתן עם לוסי אהריש
אני כמובן אומר את זה בהקשר הזה כאילו כפרובוקציה. כי אין דרך פשוטה יותר להסביר כמה ארגון להב"ה והמטרות שלו מגעילות אותי. כמה מאכזבים בעיני בורגנים שאומרים לעצמם "כן, שיתחתנו, בסדר, אבל היית רוצה שהבת שלך תתחתן עם ערבי?". מעבר לפרובוקציה, אני באמת מתכוון לזה.
ואם להשתמש בקלישאה הכי ישראלית, אז הנה הדוגמה שלי: אימא שלי אושפזה לפני חודש בהלל יפה לכמה ימים (תודה, היא בריאה, הכל בסדר, הלחץ דם נפלא). רוב הרופאים והרופאות שטיפלו בה היו ערבים. והם היו מסורים ונחמדים, ומקצועיים, אבל יותר חשוב, הם היו ישראלים רגילים כמוני וכמוכם, ולכן אם היה לי צאצא בגיל הנכון, והוא היה בוחר אחד או אחת מהם כבן זוג, הייתי שמח מאוד בשבילו. ולא רק בהם.
למה לא בעצם? מה, לא הייתי רוצה להתחתן עם יוסף סוויד המהמם? או עם קייס נאשף המדליק? ולהבדיל, אם הייתי סטרייט, עם מירה עוואד החמודה? או עם לוסי אהריש המצוינת? או עם קלרה חורי הסקסית? נכון, בן זוג זה עניין של טעם אבל לפחות מבחינתי, בתור הומו, יוסף וקייס הם מעל כל טעם. מי יגיד שהם לא מספיק הטעם שלו? יאללה שילך לחפש את החברים שלו.
אם אתם מביטים ביוסף סוויד או קייס נאשף, ואני משתמש בהם כי את פרצופם אתם מכירים, וחושבים שהאנשים האלה לא ראויים להיות בני זוג לכם ולילדיכם, אני יכול רק להגיד בצער שאתם אנשים פגומים. כי כל הקלישאות על כמה שזה יהיה יותר קשה, זה בדיוק מה שאמרו על הומואים כשאני הייתי בן 21 וריחמו עלי.
אבל עזבו הומואים. כשאבא שלי הביא בשנת 1950 את אימא שלי לראש פינה כדי להכיר אותה להוריו, סבתא בלומה עיקמה את הפרצוף. היא חשבה באמת ובתמים שלבן שלה, שהוריו מדברים רוסית, ואביו רופא שלמד בצרפת, מגיע שידוך יותר טוב מאשר בחורה שהוריה פולנים, ואביה עוסק במסחר, והוא נהג מונית, שלא למד מעולם באוניברסיטה. הסבתא בלומה לא הייתה גזענית. היא רק חשבה שיהודים פולנים הם קצת נחותים מול יהודים רוסים אמיתיים.
לא שהתבוללות זה להיט בעיניי. אבל בישראל, שיש בה מספיק יהודים, לא יקרה שום דבר אם אחוז מסוים של האוכלוסייה יתחתן עם בני הדתות האחרות. זאת לא צריכה להיות מטרה, אבל זה גם בטח לא אסון. זאת אופציה. ואם ככה יצא אז בכיף. העם היהודי יעמוד בזה. גם העם הערבי. ומאחר שאני מרגיש קצת הומו פורץ דרך, הייתי שמח שהתרומה שלי תהיה שהבן החצי מזרחי שלי יתחתן עם ערבי.
לפני שאתם שולחים אותי לעזה, ומאחלים לי שערבים ירצחו אותי, בגלל שאני הומו, ומזכירים לי שאצלם זה אחרת, אני אזכיר לכם שגם בבני ברק ואצל החרדים בירושלים זה אחרת. הכל עניין של זמן ושל התקדמות העולם. שמעתי בשנתיים האחרונות מספיק סיפורי יציאה מהארון אופטימיים של ערבים ישראלים, שנותנים תקווה שעם השנים גם אצלם, יותר ויותר קהל יקבל את העובדה שיש גם קהילה להט"בית.
אז בחתונה של נמרוד ונימר נרקוד ביחד, איתן ואני, ואימא של נמרוד וההורים של נימר, מעגל גדול של אנשים ששמחים בשמחת ילדיהם. כמובן שאם בזמן שיעבור עד אז מישהו ינסה לדבר עם החמאס, לעשות שלום אמיתי עם הפלסטינים ולא להמשיך עם החארטות בסגנון ביבי, בנט וליברמן, שאף אחד מהם, ושלושתם ביחד, אינם מעוניינים בשום הסכם, אלא רק להנציח איזה סטטוס קוו מלחמתי, זה יהיה ממש יותר שמח.