לא נעימים הימים האלה. לא כיף. וליתר דיוק חרא גדול. תוך שניות נופלות כל החומות, נעלמים החסמים ומנגנוני ההרגעה, ומה שנשאר זה הכיעור האנושי. בוטה, גס, מבהיל. כשהדברים יוצאים משליטה, אין הרבה מה לעשות. אין דרך להשפיע, אלא אם נקלעת לזירת אירוע. וגם אז. מה נותר? להישאר כמה שיותר בבית, ולנסות לחשוב מחשבות חיוביות. איכשהו יצא ש"גולסטאר" שמשודרת עכשיו, היא אחת האופציות הכי טובות כרגע לאסקפיזם. זה תמים, זה משעשע, זה ברוח טובה, זה אפילו מותח. ותמיד בסוף קורה משהו עם דורון מירן. כמו במציאות, לפעמים, קטע קטן, שלא היית מספיק עירני אליו, יכול להבעיר אש גדולה (אבל נגיע לזה).
לראשונה בחיי אני חווה את הצפייה בריאליטי כמשתתף. וזאת חוויה מאוד מוזרה. "גולסטאר", כמו רוב הריאליטי ובשונה מ"כוכב נולד" שבה השתתפתי במשך חמש עונות, היא תוכנית ערוכה. ולכן היא יכולה מאוד להפתיע את המשתתף, כשהוא יושב בבית וצופה. בתוכניות כמו "הישרדות", החלק הכי לא נעים בצפייה הוא לגלות מה אמרו עליך החברים, כשהם דיברו ב"טסטות" (הראיונות שנותנים המשתתפים בסוף כל יום, מול מצלמה בחדר סגור, ומשולבים בתכנית). ב"אח הגדול" אלה הדברים שנאמרים ב"חדר האח הגדול".
אחד הדברים הנחמדים ב"גולסטאר" הוא שאין (כמעט) הפתעות. חוץ ממילה כאן או מילה שם, אנשים מדברים מאוד יפה אחד על השני. ועדין התכנית מספרת את מה שקרה לנו שם בחודש בארגנטינה באופן מאוד חלקי. מכיוון שאין זמן. יש מאות שעות מצולמות, ובסופו של דבר רק חלק ממש קטן ממה שקרה מגיע למסך. לכן אף אחד לא יודע שתפסתי חזיר (!), ועוד בעדינות (!!). ליוצרי התכנית יש סיפור שאותו הם מספרים, הוא משתדל להעביר את החוויה הקבוצתית, והוא לא בהכרח מכיל את מה שעבר על כל משתתף ומשתתף.
אני מבין את זה, גם לפי השאלות שאנשים שואלים אותי כל הזמן ברחוב/בפייסבוק/בטלפון. חוץ מהשאלה "האם דורון מירן אמיתי?" (התשובה היא כן. ולגמרי במודעות) רוב האנשים מעונינים לדעת איך בכלל עמדתי בזה. הרי ברור שאני חי חיים שאין בהם שום חברותא מהסוג שפגשתי ב"גולסטאר". לא ישנתי בחדר עם אנשים זרים מאז המילואים במלחמת לבנון. אני הכי מבוגר שם. אני לא משחק טוב כדורגל. אני קצת פיינשמעקר (אם להשתמש במילה עדינה) ובעיקר אני לא אחד שיש לו חבר'ה, במובן הזה שערב נגמר בזה ששוברים למישהו ביצה על הראש.
אם להיות יותר כן. אנשים חושבים שאני די סנוב. שחבורת גברים סטרייטים, שצוחקים שוב ושוב מאותו משפט, זה משהו שאני יכול לשרוד בערך חצי שעה, לערב אחד ואז לקטר שנה. והשאלה שמסתררת מאחורי זה היא האם נהניתי או שעשיתי את עצמי, כי כבר נתקעתי שם. האם זה היה כיף או סיוט? אני חושב על זה לא פעם בזמן הצפייה. מה זה באמת אני שם? קופץ כמו תיש? רץ על מגרש כדורגל? משתגע מאיזה משחק מטופש?
והתשובה היא שכן. יש משהו בכדורגל, בקבוצה, במחנה סגור שיכול להוציא ממך איזו רוח נעורים שכבר מזמן הדחקת וסגרת מתחת לשכבות שומן (מטפורי). כמה ימים רחוק מהבית, והשכבות מתקלפות, נדמה לי שזה מה שגברים ישראלים אהבו פעם (לפני האינתיפאדות) בשרות המילואים שלהם. אני גם חושב שהיה לנו מזל גדול מבחינת ההרכב האנושי. תכונתו הטובה ביותר של דורון מירן היא ההבנה שלו את חוקי המשחק. ראיתי בחיים המון משתתפי ריאליטי שהיה ברור לי שיום במחיצתם היה הורג אותי.
מירן הוא נס טלוויזיוני. מרגע שנדלקת מצלמה הוא מתחיל לעבוד, ולעשות את הדברים שהוא עושה. חלקם מעצבנים, חלקם מגוחכים. זה לא משנה. אבל מרגע שהמצלמה נסגרת, הוא הופך לאדם רגיל, שכמעט ואינו מציק. הוא כן פוצח יותר מידי פעמים בשירת "יא חלאולאו" אבל הוא לא הופך לאדם כזה שנוכחותו גורמת לך אי נוחות. כשהוא משוחח בשקט, גם אם דעותיו לפעמים מופרכות, זה עובר שום גבול.
גם שאר המשתתפים הצטיינו בכך שהם הבינו את כללי המשחק, ושמרו מאוד שיהיה לכל אחד מרחב פרטי קטן. זה שאוהב לדבר עם האישה שעות, זה שאוהב לשחק שש בש עם הילד דרך הטלפון, ההוא שאוהב לדבר עם הרבה בחורות במקביל בווטסאפ, כולם קיבלו את המרחב שלהם.
ועדיין אני קצת מתבאס לפעמים, שהסדרה אינה מספרת את הסיפור כולו. זה קצת מצחיק, יש בסדרה 30 פרקים של חצי שעה, ומלא הרפתקאות שעברנו נעלמו. וגם אלה שמשודרות, הן על קצה המזלג. למשל האפיזודה המסעירה של הנסיעה לקרנבל. בסדרה רואים בערך שש דקות שמסתימות בזה שצחי אשכנזי מתנשק עם רקדנית טרנסית ברכב (ולזה תיכף אגיע). במציאות מדובר בארוע של שש שעות. נסענו לשכונה מרוחקת בעיר קטנה ליד גבול ברזיל. שכונת עוני מאוד מפחידה, והחשש מכל רכב שעובר ובו צעירים עם פרצוף כועס.
אחרי שעה המתנה לקחו אותנו לבית ספר לסמבה, שהסכים לארח אותנו כחלק מהצעדה שלו. כשנכנסנו לשם, גילינו מסביבנו עשרות ילדות בנות 13-17 שכולן בלבוש מינימלי, חלקן מכסות רק מינימום מהחזה הצעיר שלהן עם מדבקות קטנטנות. זה היה די מלחיץ, ולא נח. וכמובן שהצלמים קיבלו מיד הוראה לנסות לעקוף את זה. אין דרך שהנערות האלה, שאגב היו שם עם הוריהן וכל המשפחה, ונראו הכי מאושרות, יראו טוב בטלוויזיה. אני כבר לא מדבר על זה שאין סיבה שילדות יצאו ככה לרחוב אבל אלה באמת ילדות שאין לי עליהן שום השפעה.
אז הכניסו אותנו לחדר מרוחק, והתחלנו להתאפר. אני מיד מצאתי איזה הומו מקומי שיציל את הפנים שלי מהאיפור של המתלמדת שעשתה עלי נסיונות. אין כמו הקהילה שלנו, בכל מקום. ואז בא הקטע של התלבושות. כלומר של הרעיון שנרקוד בקרנבל עם תחתונים כשאנחנו מאובזרים בכנפיים שקופות בלבד. מיד הודעתי שאני לא מסכים. שאני לא יוצא ככה לרחוב. ניסו לשכנע אותי אבל רקעתי ברגל. אז המארגנים הנחמדים מצאו לי תלבושת ליצן ירוקה שתכסה את כל הגוף שלי.
לבשתי אותה, ותוך רגע הרגשתי אדיוט. המוזיקה התחילה לנגן והבנתי שאני סתם טמבל. מה כבר יהיה? בצעד דרמטי הודעתי שאני מוכן להתפשט. כולם מאוד שמחו, ותוך רגע הפכתי לרקדן קרנבל חצי ערום, והצטרפתי לחברים (מה שהופך אותי בשל לעלות במצעד הגאווה הבא על משאית). יש משהו בלצאת לרחוב בתחתונים. זה באמת משחרר. ומאותו רגע השעות הארוכות של ההמתנה כבר לא הפריעו. צעדנו לאט לאט, אבל מרגע שמנגנים את הסמבה, אי אפשר יותר לעצור.
הסיפור הזה שלי, כמו הרבה סיפורים אחרים של חברי לקבוצה, נשאר על רצפת חדר העריכה. אבל מבחינתי זה היה רגע מאוד חשוב. זה היה הרגע שבו הבנתי שצריך להשתחרר ולא לפחד ולא לדאוג מאיך הדברים יראו אחר כך, ופשוט להיות. מאותו ערב גם העכבות שהיו לי על מגרש הכדורגל כמעט ונעלמו. זה לא שהפכתי פתאום למסי, אבל כבר לא פחדתי מזה שכולם יראו שאני לא יודע לשחק כדורגל. באופו טבעי זה איפשר לי להיות יותר טוב. ומאחר שבאתי מוכן פיזית, ולכן לא נפצעתי, מצאתי את עצמי משחק פתאום משחקים שלמים, ואפילו מצליח לתרום לקבוצה פה ושם. זאת תחושה שקשה להסביר את עוצמתה. אתה חלק מהקבוצה. ולא סתם חלק, אפילו חלק נחוץ.
אלא שכמו בחיים, אחרי השידור התברר שהייתי שותף לקטע שיצא טרנסופובי. בסוף הקרנבל, ארגנו בהפקה מפגש בין צחי אשכנזי לטרנסית, כאשר צחי אינו מודע לכך שמדובר באישה טרנסית. הקהילה הטרנסית חווה בשנתיים האחרונות התחזקות גדולה. ועדין, העובדה שגברים סטרייטים רבים אוהבים ונמשכים לנשים טרנסיות, הוא מאוד בארון. עוד לא נמצא אף סטרייט גיבור שיכריז בפומבי כי הוא מעדיף נשים כאלה. ועד אז כל העניין הזה נשאר תמיד בגזרה הסטראוטיפית של "זה לא גברת" והופך להלצות טרנסופוביות.
לצערי כשראיתי את הקטע בטלוויזיה, הבנתי שנתתי יד לקטע כזה. והעריכה של דברי, כללה גם את הניסוח המרגיז ביותר "הוא, היא" כאילו אישה טרנסית אינה אישה בעצם. יצאתי בעצמי טרנסופוב, ולכן מיהרתי גם להתנצל בפייסבוק. ואני כבר חושב איך לארגן מפגש בין כוכבי "גולסטאר" לקבוצות הטרנסים של ארגון הנוער הגאה כדי להפוך את הרגע הזה ממשהו מביש למשהו מעצים. הקטע ב"גולסטאר" ממחיש את הפער שקיים עדיין בין העובדה שאצל סטרייטים הבלבול בזהויות נחשב מקור לגיטימי לבדיחות, בעוד הקהילה הטרנסית חווה אותו, ובצדק, כאפלייה ובעיקר כמקור להשפלות והתעללויות. אני מחפש עכשיו דרך להפוך איך להפוך את כל זה לאירוע שיחנך את בני הנוער שצופים בסדרה, להבין, לקבל ולכבד יותר את העולם הטרנסי. ואני מאוד מתבייש. כי יש לי אחריות, ופישלתי.