אין דבר נעים יותר מאשר לעוף קצת החוצה מישראל. להתנתק מהדיונים האינסופיים על מה שלא תהיה שיחת השעה ומכל ההמולה. אלו קלישאות נכונות תמיד, אבל אחרי השנה וחצי האחרונות - ואחרי שהתברר שוב שהגליל זה נחמד, אבל ממצה את עצמו די מהר, ויקר בטירוף - אין כמו להגיע בבוקר לנתב"ג. אפילו עיצומים שקידמו את פנינו לפני שבוע, והתבטאו בעיכוב של שעתיים בטיסות, לא באמת הצליחו להוציא אותנו מהמצב רוח הטוב.
אלא שכרגע נסיעה לחו"ל היא מסע לאחור בזמן, 50 שנה בערך, לימים שבהם היה צריך "להתכונן". אני לא יודע כמה אנשים עוד זוכרים את זה, אבל עד סוף הסבנטיז היה פיקוח של המדינה על כמות הדולרים שיכולת לקחת איתך; הההקצבה היתה בהתחלה 250 דולר לאדם ואז עלתה ל-400, ושבוע לפני הטיסה היית צריך להתארגן. אצלנו בחדרה, למשל, היה איש נחמד שקראו לו "הרומני". לפני נסיעת בר המצווה הגדולה שלי לחו"ל, אבא שלי הלך אליו "להזמין", ואחרי כמה ימים הלך אליו שוב וחזר עם 1,000 דולר בשביל שנינו. זה נחשב סכום עצום.
היום כבר לא צריך לקנות דולרים בשוק השחור, אבל כן צריך להתחסן, לחתום על טופס יציאה מהארץ, להכין טופס כניסה לכל מדינה, ובעיקר להכין תו ירוק שיתאים גם לחו"ל. אנחנו טסנו לצרפת, וכדאי לדעת שבצרפת, אם אין לך כרגע תו ירוק מקומי אתה כאילו מת. בודקים אותו בכניסה לכל מסעדה, בית קפה או חנות. בלעדיו אין לך סיכוי לשתות קפה בשום מקום, אפילו לא בחוץ על המרפסת.
הבעיה עם התו הזה היא שכדי לקבל אותו צריך לשלוח מייל בדואר לשלטונות צרפת, והם אמורים לחזור אליך. אם אתם בעניין, אני מצרף כאן את הלינק שבתוכו תמצאו גם כפתור שמעביר לאנגלית, אבל תדעו שזה ממש מסובך. אנחנו חיכינו כמה ימים, לא קיבלנו תשובה, ואז השתמשנו בדרכונים הזרים שלנו וזה עבד יותר מהר.
אגב, אני מכיר כמה אנשים שהגיעו לצרפת בלי. השיטה היא להיכנס לבית המרקחת הראשון שתמצאו בדרך ולהראות את התו הישראלי; ככל שבית המרקחת קטן יותר והרוקח מבוגר יותר, כך יש יותר סיכוי שיעזרו לכם. בכל מקרה, תדעו שזה עניין וצריך להתארגן.
אה, ותתכוננו גם לגיהינום בשדה התעופה. אתוודה כאן שיש לי סטייה קטנה עוד מימיי כדייל: אני יודע לצאת ראשון מהמטוס. כך יצא שהגענו ראשונים לדוכני ההגירה רק כדי לגלות תור של מאות אנשים - נשבע לכם, מאות - מול שלושה פקידים עצלים. רוב הישראלים האחרים מטיסת "אל על" עוכבו עוד חצי שעה עד שבכלל נתנו להם להגיע לתור. המילה סיוט בהחלט מתאימה לזה.
אחרי שעתיים ארוכות בשדה התעופה אתה בכל זאת בפריז, ואז מתברר שלקורונה יש גם יתרונות. פריז וצרפת כולה ריקות. אין כמעט אף תייר בשום מקום, מה שאומר שאין תורים אינסופיים, ובאופן כללי ברחובות אתה רואה ממש רק צרפתים.
בשנים האחרונות העולם כולו הפך לאתר תיירות די מעצבן. כשאתה מסתובב ברחובות פריז, אתה מוקף יפנים, אמריקאים וישראלים שצורחים ועושים בלגן. אם כבר נכנסת נניח ל"יוניקלו", מיד תתנפל עליך איזו חברה של ידיד שמתה לבלבל לך את המח. והופ, כל זה נעלם. בבתי הקפה יושבים רק צרפתים, בכל המסעדות יש מקומות (חוץ מאשר אצל אסף גרניט. בחיי!), הבוטיקים היפים ריקים והמוכרים אדיבים מתמיד. אפילו ב-Printemps Homme, כלבו בגדי הגברים האלגנטי ביותר בעיר, ריק כמעט לגמרי. זה כמובן עשוי בהתחלה להיות מדכדך, אבל כשמתרגלים זה ממש כיף. גם זה כאילו לחזור אחורה בזמן, לימים שבהם יצאת לטיול ובאמת ראית את "המקומיים" חיים את שגרת חייהם.
אנחנו בעצם נסענו לפסטיבל טלוויזיה בעיר ליל. הפסטיבל נקרא Séries Mania, הקימה ומנהלת אותו אישה מדהימה בשם לורנס הרצברג, והוא כרגע החשוב מסוגו בעולם. כמובן עושים שם כבוד לישראלים, וראש צוות השופטים השנה היה חגי לוי. אבל גם שם היו בעיקר אירופאים, כי אף אחד לא יוצא עכשיו מאמריקה לאירופה.
ליל עצמה היא לא עיר שאתם חייבים לבקר בה; בערב הראשון הלכנו לאיזו מסעדה של זוכה "מאסטר שף" מקומי שאוהב להקציף הכל ולשנות מרקמים. אין נאמר זאת בעדינות, אין אוכל דוחה מזה.
משם נסענו לחופשה קצרה בנורמנדי, וכאן כבר באמת זכינו בלוטו. הנמל של דנקרק והחופים של קאלה מזמינים וידידותיים, וזה עוד כלום לעומת הצוקים שבהמשך הדרך. אם אתם זוכרים את הסצנה המהממת בסוף העונה הראשונה של "לופן", היא התרחשה באחד המקומות הכי יפים בצרפת, מפרץ עם צוקים מדהימים בעיר Etretat, שבה כתב מוריס לבלאן את עלילות ארסן לופן. המפרץ הזה, שם ניצב גם צוק מדהים המכונה "המחט", תועד בשעתו על ידי גדולי הציירים ובהם גם מאטיס וגם מונה. בדרך כלל מצטופפים אלפי אנשים במפרץ הזה, והנה עכשיו הוא כמעט ריק - מה שמחזיר את חווית התיירות למקור שלה. אתה בארץ אחרת, צופה בתושביה מהצד כשהם חיים את חייהם.
אני לא יודע אם אני ממש מצליח להעביר את התחושה, אבל הטיול באירופה עכשיו הוא חוויה חד פעמית שכאילו נעלמה מהעולם, ולא תחזור על עצמה. אמנם כבר סתיו וצריך סוודרים, ואין מצב להתרחץ באוקיינוס האטלנטי, אבל זאת הזדמנות לטיול רגוע, "בלי תיירים". בכל מקום יש חניה, האתרים הכי מפורסמים רגועים ונגישים. אם תצליחו לנשום עמוק ולהתגבר על הביורוקרטיה, אירופה הקלאסית מחכה לכם והיא כיפית מתמיד. שתהיה לכולנו שנה טובה.