"יונתן אגסי הציל את חיי" הוא סרט קשה. קשה ואמיץ מאוד. הוא גם סרט מתעתע: הוא מציג את סיפורו של אגסי, איש יפה שהפך לדמות שאנשים מפנטזים עליה, התמכר לבבואה הנשקפת מהמראה ובהמשך לסמים קשים. רבע השעה האחרונה של הסרט (לא ברור לי אם המשפט הזה הוא ספוילר או לא, תחליטו בעצמכם) היא כולה תיאור מצמרר של התמכרות לקריסטל מת', הסם האיום שמשום מה קוראים לו בחביבות "טינה". אחרי שהוא חווה סדרת קריזים ארוכה, יותר מפעם אחת, אגסי חוזר לארץ מוכה וחבול. והסרט נגמר.
כשעולות הכותרות, קשה לא לזוז בכיסא באי נוחות. הסרט אינו מסתיים בכתוביות המבהירות מה קרה לאחר הצילומים; רק בדיעבד הבנתי שמאז עברו שלוש שנים, שבהן אגסי חי בפלורנטין ועובד בפיצוצייה. אפשר לומר שבחיים האמיתיים הוא ניצל. בסרט מעדיף היוצר תומר הימן להשאיר את שאלת ה"מה קרה לו בסוף?" פתוחה. כאילו רוצה לומר, אולי הוא ניצל, אולי לא. אולי ניצל לכמה שנים, אולי לתמיד. לך דע. הבחירה הזאת הופכת את הסרט הזה לאחד המסמכים הכי מצמררים נגד שימוש בסמים בכלל, ובוודאי נגד השימוש בקריסטל מת' - שלא במקרה קוראים לו "סם המוות".
סרט נגד שימוש בסמים לא נשמע כמו משהו שמתחשק לראות. העניין הוא ש"יונתן אגסי הציל את חיי" כאילו לא התכוון להיות כזה; לרוב אורכו הוא מתנהל כסיפור אישי מעניין על משפחה מפורקת שמתוכה צמח נרקיסיסט שאינו יודע שובע. הסוף מאפיל על הסרט כולו, אבל לא מוחק אותו. הרי יש בסיפור של אגסי עוד כל כך הרבה פנים וצדדים.
הפעם אמא לא תציל אף אחד
תשע שנים ליווה תומר הימן את יונתן אגסי, שנים שבהן תיעד אותו בשלל אירועים. אגסי עצמו תיעד גם הוא המון אירועים בחייו, והתוצאה היא כניסה אינטימית, כמעט "אח גדול", לחייו של האדם הזה.
הסיפור המשפחתי של אגסי הוא כשלעצמו מטלטל. אלו עלילותיה של משפחה לא מתפקדת: יש אב שנוטש את ילדיו ומולו אמא שמקבלת את בנה באופן מלא, לא משנה מה. האב מתגורר כיום בברלין, ובאחד מקטעי השיא אגסי נפגש איתו אחרי שנות נתק רבות, מנסה להבין למה קרו הדברים כפי שקרו. בהמשך הם נפגשים ברחוב ואגסי מכיר גם את זואי, בתו החדשה של אביו מזוגתו הנוכחית. כמו בהרבה מקווי העלילה בסרט, הימן בחר לא לפצח לגמרי גם את זה. אתה לא ממש מבין אם בגלגולו הנוכחי, האב הזה חווה איזה תיקון עם ילדתו הקטנה. אם בגילו המתקדם הוא יכול סוף סוף להיות אבא אמיתי, לא כמו שהיה לשלושת ילדיו הראשונים. גם את הסיפור שלו אתה לא מבין עד הסוף.
באותה דרך מטופלת גם הקריירה המקצועית של אגסי. הוא החל את דרכו כרקדן במסיבות, השתתף במופעי סקס על במות ובאופן טבעי ההמשך היה פורנו. בתחילת הדרך נדמה היה שיהפוך לכוכב פורנו גדול - החן הטבעי שלו כבש את המסך - אבל בהמשך הדרך זה הלך והסתבך. בתחילה הוא תפקד במקביל כנער ליווי ובהמשך פרש מהסרטים, והזנות הפכה לעיסוקו העיקרי. גם את קו העלילה הזה מתאר הימן בריחוק מסוים. ללא שום שיפוט, אבל גם בלי נבירה במוטיבציות או בניסיון להבין את הרגשות של אגסי סביב הקיום הזה.
זה לא סוד ששחקני פורנו רבים הופכים בהמשך לנערי ליווי. באחת הסצנות קורעות הלב של הסרט מסביר אגסי לאחותו פעורת העיניים מדוע החל לקיים יחסי מין תמורת כסף: "אני הפנטזיה שלהם, ואני חייב לתת להם לממש אותה", הוא אומר בשיוויון נפש. כמובן שהאמת אינה כה פשוטה. סרטי הפורנו, במיוחד בעידן החדש, אינם מתגמלים כלכלית את השחקנים. בו בזמן, יש צופים שיסכימו לשלם הרבה כסף כדי לגעת בהם. ליווי זה הכסף הכי קל, לפחות במחשבה שטחית, וההבדל בין סרטי פורנו לליווי גם הוא לא עצום. בשני המקרים אתה מנתק את היצר המיני מהרגש ומקבל תשלום. השאר זה פרטים.
באחת הסצנות מתאר אגסי את הפעם הראשונה שבה שילמו לו על סקס. זה היה עוד בתל אביב, כשהיה בחור צעיר עם מראה תמים. הרבה לפני שהשתמש בסטרואידים וסמים ומילא את עצמו בכתובות קעקע. גם זו סצנה מטרידה מאוד. אגסי הרוויח באותו לילה 14,000 שקל וסיפר על כך לאמו, אלא שלא ברור מהאופן שבו הוא מספר את זה מה הייתה תגובתה האמיתית. מה שברור זה שהכסף קצת סחרר את שניהם. משם כבר לא הייתה דרך חזרה.
היחסים בין אגסי לאמו כבר היו חלק מ"משפחות", סדרת הדוקו של הימן. שם הוא התרכז בעיקר בקבלה השלמה של האם את בנה, וניתן היה לחשוד שהוא קצת מייפה את המציאות כדי להדגיש את הפואנטה, כלומר מחליק את הצדדים הקשים בקיומו של אגסי ומעדיף את החום הכובש שבינו לבין אימו.
שום חום אימהי לא מציל אף אחד ב"יונתן אגסי הציל את חיי" . לא את אגסי ולא את הצופה. בטח לא בסצנה שבה הורדתי את העינים מהמסך, כשרואים את אגסי מזריק לאיבר המין שלו חומר שיאפשר לו זקפה רצופה של ארבע שעות. בסופו של דבר זו הופכת ליצירה על הרס עצמי, על הצדדים המכוערים של תעשיית המין, הפורנו ומסיבות הגייז. על הצד הבאמת אפל של ההדוניזם ההומואי החדש שהפך לתעשיית ענק, שרוב צרכניה מעדיפים להעלים עין ממה שקורה מאחורי הקלעים.
אי אפשר לחמוק מהסיפור האמיתי
תומר הימן הפך עם השנים לאחד היוצרים הדוקונמטריים המעניינים, החשובים והפוריים ביותר שלנו. את היציאה שלו מהארון עשה בסרטו הראשון והיפהפה "תומר והשרוטים"; מאז ההומואיות שלו נוכחת בסרטיו, כמו כל מאפיין אחר שלו, בנונשלנטיות. בדרך כלל גם הימן עצמו נוכח מאוד בסרטיו. אתה מרגיש אותו כל הזמן, גם כשאתה לא רואה אותו. אבל ב"יונתן אגסי" הוא כמעט לא נמצא. הימן כביכול נותן לאגסי לנהל את הסיטואציה, מה גם שחלק גדול מהצילומים נעשה על ידי אגסי עצמו. אבל זה לא אומר שאין להימן דעה או עמדה.
מאחר שהוא אדם אינטואיטיבי מאוד, גם ביצירות שלו, מתחשק לספר את הסיפור הבא שאין לי מושג כמה הוא קרוב למציאות: תומר הימן ליווה במשך שנים את יונתן אגסי. הוא האמין שיש כאן סיפור טוב: ניסיון להבין את המוטיבציות של בחורים יפים, מוכשרים וכריזמטיים שהופכים לשחקני פורנו ונערי ליווי. אולי אפילו להציג את עולמם הכיפי והמיוחד. לתאר אותם כאנשים שמאוד אוהבים יחסי מין, ומסוגלים להפוך את קיומם למרכז החיים. אלא שבתוך התהליך, ולמרות שאולי ניסה להתחמק מזה לאורך הדרך, הוא גילה שמי שבאמת מנווט את הסיפור הם הסמים. ובסופו של דבר הוא הבין שאולי הסמים ישתלטו על הסרט, ובעיקר על התודעה של הצופים, ושאולי הוא יפספס מעט את סיפורו של אגסי - אבל שהחובה שלו כאדם שמאמין בסיפורים אמיתיים היא להראות את הדברים בשיא הכיעור שלהם. בלי שום חן. זה מה שהופך את סרטו החדש ליצירה חשובה.
"יונתן אגסי הציל את חיי" הוא סרט שכל הומו חייב לראות פעם אחת. זה גם סרט שאף הומו לא ירצה לראות פעמיים.