מילת הקוד היא תקווה, כשאין תקווה יש כאוס ואלימות. בנימין נתניהו יכול להסביר עד מחר בבוקר שהוא רוצה שלום ומאמין בפתרון שתי המדינות לשני עמים, אבל מה שרואים הפלסטינים בשטח זה עוד ועוד התחלות בנייה. ואף סימן לזה שמישהו מתכוון לעשות איתם הסדר. בעצם, הדבר היחידי שישראל מציעה להם בשלושים השנה האחרונות הוא חיים מעט פחות איומים בתמורה לשקט.
אם אין פיגועים, הזמן שעובר במחסומים בין רמאללה לירושלים נהיה יותר קצר. אדם שנוסע משכם לבקר בן דוד בירושלים לא יצטרך לבזבז שבע שעות, אלא רק שלוש. אז נכון, זה יותר נעים, אבל איזו תקווה יש בזה אם בדרך הם רואים עוד ועוד התנחלויות שבהן בונים עוד ועוד בתים חדשים?
לשנוא ערבים בלי להתבייש
רוב הישראלים, ועוד יותר אחרי "צוק איתן", הפכו לאטומים לגמרי לסיטואציית שני העמים. צריך להודות שמה שקורה בשנה האחרונה הוא תזוזה קיצונית של המיינסטרים הישראלי ימינה. החמאס הביא על עצמו מלחמה בעזה. רוצחי הנערים הביאו על הגדה מבצע צבאי שבו נאסרו מחדש מאות אנשים ששוחררו בעסקאות. אנחנו צודקים ונהדרים ומוסריים. וכל השאר שונאי ישראל, מנוולים וגדעון לוי.
אנחנו שונאים ערבים ולא מתביישים בזה הוא המוטו החדש של יותר מידי ישראלים ולניסיונות המקסימים של נשיא המדינה החדש לשנות את זה, אין ממש סיכוי. ומאחר שההדחקה הישראלית כה עצומה, תהיה בקרוב אינתיפאדה חדשה ושוב במקום לבלות וליהנות מהחיים, ניזכר שאנחנו במזרח התיכון והחלטנו שלא בא לנו לחיות כמו בני אדם. רק להלחם עד סוף הימים באיזה תירוץ שאין ברירה. לפלסטינים אין שום תקווה ובתמורה, לנו יהיה חרא.
האינתיפאדה הפלשתינית המתקרבת גם תשכיח את העובדה שיש בישראל עוד אינתיפאדה. אינתיפאדת המילקי. שהרי הרמת הראש של המהגרים החדשים וההבנה שישראל הפכה למקום חסר תקווה עבור צעירים שאין להם גב כלכלי, היא גם אינתיפאדה. היא פשוט אינתיפאדה לא אלימה. ושוב המיינסטרים הישראלי מעדיף להביט לצד השני ולא לראות.
קובי ניב הוא אחד שאני ממש לא סובל. אבל המאמר שלו, שהתפרסם השבוע בעיתון הארץ בתגובה למאמר של דן מרגלית בישראל היום, היה אחד המצחיקים והמדויקים ביותר שנכתבו על ההגירה החדשה לברלין. מרגלית כתב ש"יורדים הם עריקים" וההחלטה לגור מחוץ לישראל היא "תופעה מחליאה, מרתיעה". ניב הזכיר לו שאשתו של הבוס שלו, שלדון אדלסון, שמממן את הפסדי העיתון שבו הוא כותב, היא יורדת בעצמה ולכן הבוס שלו בעצם נשוי לאישה שהיא "ישראלי מכוער", "נפולת של נמושות" ועוד.
זה מצחיק שמרגלית נפל ככה. אבל זה גם לא מפתיע. כי מרגלית, משיאני השכר בתחום התקשורת, הוא אחד שלא נותרה בו יכולת לראות מצוקות של אנשים צעירים שלא נולדו עם כפית זהב בישבן. ממרום השובע הבורגני שלו, קשה מאוד להאמין שיש אנשים שקשה להם, שאין להם תקווה. שיעבדו, שלא יקטרו.
אין תקווה, אין עתיד, יש כרטיס טיסה
מרגלית הוא רק סימפטום, והוא בטח לא לבד. רוב האנשים המבוססים בישראל לא מצליחים להבחין במצוקות של אחרים. בעצם, אני עושה להם הנחה. רוב האנשים המבוססים לא מתעניינים במצוקות של החלשים. הם הרי תרמו ל"פתחון פה" או "פתחון לב" או "פתחון הראש שלי כואב" לפני החגים, וקנו ארוחת חג משגעת למשפחה שידה אינה משגת. עכשיו תעזבו אותם בשקט.
הם מעדיפים לחשוב שההגירה לברלין היא גל חולף ולא להבין שזאת אינתיפאדה. שזה הרגע שבו דור שלם של אנשים צעירים מנסח מחדש את הקשר שלו לארץ ומסביר שאם אף אחד לא דואג לך, בסופו של דבר תדאג לעצמך ובמקום אחר. הם מדחיקים את הקשר בין הכסף הרב שנשפך על מתנחלים בגדה ובעקבותיו הכסף שנשפך על תקציב הבטחון, לבין הכסף שאין אחר כך בשביל לעזור לצעירים בתחילת דרכם. הם מדחיקים את העובדה שבעוד חצי מהמדינה קונה דירות להשקעה, החצי השני לא מצליח אפילו לחלום על דירה.
התוצאה היא שאנחנו חוגגים ברגע זה ממש את תחילתן של שתי אינתיפאדות חדשות, שתי אינתיפאדות שנולדו מחוסר תקוה. האחת שהיא למעשה מלחמה עם הפלסטינים תושבי הגדה המערבית, השנייה היא מלחמה נגד עצמנו. זו התקוממות חברתית חדשה והפוכה מפסטיבל המחאה של לפני שלוש שנים. כי אחרי שהיציאה לרחובות נכשלה, התברר שהכי כיף זה כרטיס טיסה זול לברלין.
אבל רגע, בעצם טוב שיהיו הרבה ישראלים בברלין. הם יוכלו לדאוג שהערבי המוסלמי ההוא לא יבחר להיות ראש העיר בסיבוב הבא. אלא אם כן נתחיל לייצא פלסטינים בטרנספר מהגדה לברלין. לא לא, אני כנראה מתבלבל.