אביב גפן הוא הכוכב הגדול של דה וייס. הוא הרוח החיה, ובעיקר האיש שמתנהל בתחושת בעל בית. נדמה שכל המשתתפים בתוכנית בעצם באו להתארח אצלו. הבעיה הקטנה היא שאביב גפן הוא מארח קצת משונה, עם נטייה בלתי נשלטת להעליב את אורחיו. השבוע למשל הוא פצח בנאום חוצב להבות על כך שרק בישראל המעוותת זמרים כמו מירי מסיקה ואברהם טל הם פופולריים מאוד ומופיעים בפני קהלים ענקים, בעוד שההרכב מטרופולין לא מופיע כמעט בכלל. "באנגליה", הוא קבע נחרצות, "להקה כמו מטרופולין היתה הרבה יותר גדולה".
גפן אמר את הדברים בתגובה לכך שמירי מסיקה העירה לו שהוא בחר עבור מתחריו שיר של מטרופולין, שהוא שיר לא נכון לדו-קרב טלוויזיוני. מירי מסיקה כמובן צדקה, אבל גפן נעלב, ומיד תקף. למרות הטון הנחרץ שלו, ברור שאלה דברי הבל. מטרופולין הוא הרכב של המפיק עופר מאירי, הוא בנוי על השימוש בזמרים מתחלפים. זאת בכלל לא להקה, זה מה שקוראים פרויקט, ובשום מקום בעולם פרויקטים כאלה לא מצליחים יותר מזמרים רגילים. אבל גפן הוא גפן, ואם כבר אפשר להעליב, הוא לא מהסס. וכהרגלו הוא אומר בלי היסוס דברים שאין בהם אפילו גרעין של אמת.
בניגוד לכל הציפיות, בחורף 2017, המסך של ערוץ 2 מתגאה במקביל בשתי תוכניות מוזיקה, ושתיהן בעונות מאוד מוצלחות. זה שונה מאשר ברוב חלקי העולם, שבהם התוכניות האלה איבדו את קסמן. בישראל הן מצליחות לשמור על טריות. מה שמרענן אותן ובעצם מוביל אותן אצלנו הם המנטורים והמנחים, שהפכו למרכז העניין וליצרני התוכן האמיתיים. ב"דה וייס" זה ללא ספק גפן, שכדי להרים את רמת הלהבות גם גיבה את הופעותיו בראיון קיצוני ב"7 לילות". אלא שמולו זוהרים כיהלומים בשמי "הכוכב הבא" הצמד סטטיק ובן אל, ומציגים אלטרנטיבה ואופציה חדשה, שגורמת לגפן להראות מבוגר, ממורמר ובעיקר ההפך ממוצלח וסקסי.
תופעה: אנשים צעירים
קשה להגזים ברעננות שמביא למסך הצמד חמד הזה. זה נראה כאילו השניים האלה לא מכירים בכלל את המילה "שלילי". הכל אצלם חיובי, קל, זורם וראוי למחמאות. כדי להדגיש את זה, הם מרימים זה מול זה אחת לכמה דקות את קצות האצבעות שלהם, נוגעים לא נוגעים במחווה שהיא הדבר הכי חמוד ולא אלים. הם משפריצים רוח נעורים, ו"הכוכב הבא" כולו הפך בן רגע למופע המתיקות האינסופית שלהם. זה קרה כמעט כנגד כל הסיכויים. הרי מי הם בכלל, ומה כבר הם עשו בחיים? בן אל תבורי הוא אחד שכבר עשור (מגיל 16) מחפש את דרכו בעולם המוזיקה ולא מוצא. סטטיק הוא מפיק היפ הופ מהקריות. בסך הכל יש להם ארבעה להיטי פופ קלילים, ולך תדע אם יהיה להם עוד אחד.
עכשיו קחו את שלושת המשפטים האחרונים וזרקו אותם מהחלון החוצה. כי תוך ארבע תוכניות בלבד הצליחו השניים האלה לנער את הטלוויזיה באופן שלא נראה פה כבר מלא זמן. מתי בעצם היו לנו על המסך, בפריים טיים, אנשים צעירים שבאמת מתנהגים ונראים כמו אנשים צעירים? בשוטף הפריים טיים מלא באנשים בשנות השלושים והארבעים שלהם, וגם כשהם צעירים יותר, הם בתחפושת הכי מהוגנת. קחו למשל את יונה לייבזון ועמליה דואק, או להבדיל את תם אהרון המצחיק, ותבינו למה אני מתכוון.
זאת קודם כל המוזיקה. הלהיטים שהנפיקו בשנה האחרונה שני הבנים האלה הם להיטי פופ מושלמים, שכמותם לא נשמעו אצלנו הרבה זמן. יש להם טקסטים חמודים וממזריים, וחוכמת הפקה לא קטנה. אני משוכנע שהם כאן בשביל להישאר לכמה שנים טובות במיוחד. חוץ מזה הם נחמדים. הם משדרים גבריות חדשה, בטוחה בעצמה, ושאינה מתביישת להרעיף גילויי אהבה. זה ברור שהם מאוהבים אחד בשני, ודואגים אחד לשני, באופן הכי טבעי ונעים לעין. אבל זה רק המתאבן למשחק הטלוויזיוני המוצלח שלהם.
כי בן אל וסטטיק הם ההפך הגמור מאביב גפן. הם לא חושבים שהכל מגיע להם, הם צנועים, הם לא מתלהמים, הם קשובים לאנשים שיושבים מולם. הנסיונות של תבורי להתקרב ולהבין את אסף אמדורסקי הם נוגעים ללב. אין בו התרפסות או התנשאות. הוא בא בגובה העיניים ומנסה להבין למה אמדורסקי מעדיף להתנשא על מוזיקה מזרחית ועליו. וברור שלאט לאט אמדורסקי מתאהב בו. חוץ מזה, תבורי וסטטיק גורמים לכל השופטים האחרים, בשתי התוכניות, להראות עתיקים. לפתע פתאום העשור שמבדיל בינם לבין הראל סקעת, קרן פלס ומירי מסיקה, בולט באופן שאינו מוכר במוזיקה הישראלית.
כל אדם שמצליח דורך לו על הרגל
תבורי הוא שחקן נשמה. הדמעות שלו מול מתמודד צעיר ששר את שירו של שיר לוי על יחסיו עם אביו, לא השאירו, אני מניח, אף עין יבשה בבית. אבל היה שם יותר מזה. זה שיר המתויג כמזרחי, תבורי מכיר את כל המילים כי הוא שומע גם מזרחית. השופטים האחרים כמובן לא מכירים את השיר, אבל תבורי לא לחץ, ואיפשר להם להנות בלי תחושה של "שעת חינוך". גם כל ההתמודדות שלו עם הרכילות על אביו ועל אשתו החדשה היא לא פחות ממעוררת הערצה. אבל עם כל הכבוד, תבורי הוא לא השחקן הראשי. התגלית האמיתית היא לירז רוסו. כלומר סטטיק.
סטטיק הוא הפנים היפות של ישראל החדשה והצעירה. קודם כל הוא חכם, רהוט ויש לו עברית מצוינת. בפעם הראשונה (ולא האחרונה) שהוא גרם לחבריו להיראות משומשים הוא שאל: "איך לדבר אליכם? בארמית? בחיתית?". יש לו סיפור לא קל, הוא ילד מאומץ מברזיל, והדרך שלו להסביר את תחושותיו בעניין מעוררת השראה. אולי בגלל זה, יש בו פתיחות טבעית לכל דבר, בין אם זה ללהקה גרוזינית או ללהקת בנים מזרחית. יש לו טעם טוב, במוזיקה ובבגדים.
כיוצר הוא הצליח להביא למוזיקה הישראלית משהו טרי ואוורירי שאינו נמוך, אבל גם אינו מתחפש לשום דבר. השירים שלו ושל תבורי מקוריים, אבל ברור שאין להם כונה למחוק שום דבר אחר סביבם. הוא בסך הכל רוצה מקום ליד, לא על חשבון אף אחד. בתוכנית עצמה הוא מצליח לומר גם דברי ביקורת בנועם, ובלי להרבות בסופרלטיבים חלולים. סטטיק הוא הדבר האמיתי, ואני מקווה מאוד שזה לא יעלה לו לראש, ושהוא יעבור בשלום את העלייה במדרגות התהילה שמתרחשת ממש עכשיו, בלי להתקלקל.
בינתיים הוא בעיקר משמש תמונת ראי מצוינת לאביב גפן. אני מנסה לא לרדת נמוך, אבל זה קצת מצחיק שגפן, אדם ששיריו המושלמים האחרונים נכתבו לפני הרבה שנים, מתנשא על כל העולם ואשתו. הפופולריות שלו כרגע נובעת מהיותו כוכב טלוויזיה ולא מהצלחותיו המוזיקליות, ובכל זאת הוא מתעקש לדבר לא יפה כמעט על כל יוצר אחר בישראל, כולל האנשים שיושבים איתו בפאנל. נראה כאילו כל אדם שמצליח דורך לו על הרגל. אלא אם כן הוא בנבחרת שלו, ואז הוא מסוגל לרגע להכיל את זה, בתור האל שמעניק מחסדיו.
גפן מצטייר בחורף הזה, יותר מתמיד, כאדם שיעשה הכל כדי לעורר תשומת לב ולכבוש את מרכז הפריים – מה שהופך אותו לסוג של ביבי נתניהו. נדמה שבין שניהם יש הרבה יותר קווי דמיון ממה שגפן מדמיין לעצמו. מצחיק שבסוף מתברר שגפן משתמש בדיוק בטקטיקות הרטוריות של ראש הממשלה שהוא כל כך לא אוהב. הכוכבות שלו בערוץ 2 ניזונה בעיקר משנאה, גסות ורוע לב. סטטיק הוא ההפך הגמור ממנו. אני מעדיף אותו כרגע בהרבה.