זה לא שאני לא מתגעגע לימים ההם, של "ארץ ישראל הישנה והטובה", אבל אני משתדל שלא לחבר את הגעגוע לאיזה שקר מתקתק על ימים נפלאים – כי הם היו נפלאים רק אם היית במקרה גבר אשכנזי. לכן חשוב שגם אירועי הזיכרון לאריק איינשטיין יהיו צנועים ופשוטים – בדיוק כפי שהוא חי את חייו
שורה ראשונה מהארון, עם הזווית הכי טובה לאינסטגרם | צילום:
גל אוחובסקי
הרגליים לקחו אותי לכיכר רבין. רציתי לראות את הארון. לעבור על פניו. ביום שלישי בערב עוד התווכחתי עם חברה בפייסבוק. היא אמרה משהו על זה שחייבים שההלוויה הזאת תמלא את הרחובות כמו ההלוויה של הרבובדיה (כך במקור) ואני מיד עניתי בשאלה: למה הצער הזה חייב להיות לעומתי? האמת הנעימה היא שמותו של אריק איינשטיין, הפך עד הבוקר לאירוע מקרב ולא מקטב.
אריק איינשטיין, האיש שלא הסכים לקבל פרסים, וברח מכל כיבוד, הוא מהסמלים הכי נעימים שהיו ויהיו לנו אי פעם. קודם כל כי אין אנשים כאלה. גדולי רוח ככל שיהיו, מעטים הם האנשים שבאמת בורחים מכבוד. ומעטים עוד יותר הם אלה שהכבוד ממשיך לרדוף אחיהם באופן כה אובססיבי. אין כמעט דוגמאות בעולם לאנשים כאלה, שמבנה אישיות ונסיבות, מוביל אותם להימנעות שכזאת מכל סוג רהב. אולי גם בגלל זה הפך אירוע הפרידה מאיינשטיין לאירוע שאין בו התרסה נגד, רק צער מזוכך על מוות של דמות שכיף כל כך להעריץ.
גם בארץ ישראל היפה של פעם היו דברים לא יפים. אריק ז"ל עם אורי זוהר יבדל"א | צילום:
באדיבות יונייטד קינג
בשנים האחרונות מצטברת אצלי סלידה לביטויים של געגוע לארץ ישראל הישנה והטובה. אני מתקומם בכל פעם שמסבירים על מישהו, שהוא היה ארץ ישראל היפה. כמו שכתב השבוע הבמאי תומר היימן: "אז כל מי שלא אוהב את אריק איינשטיין הוא לא ארץ ישראל היפה? אז מה הוא? ארץ ישראל המגעילה? האנשים שלא גדלו עליו או התחברו אליו הם ארץ ישראל המכוערת?".
וזה לא שאני לא מתגעגע לימים האלה שבהם הכל היה כאן יותר תמים וצודק. לפחות בתחושה. אני פשוט מנסה לנתק בין הגעגוע ובין הטחת אשמה בדתיים או במזרחיים או ברוסים או בכל מי ששינו את התרבות, כולל יצרני הריאליטי. בעיקר כי תמיד המטיחים הם אשכנזים שמתעלמים מהעוולות של עצמם ושל הקבוצה שלהם.
המילים היפות של אריק, הלחן המקסים של שלום, הגנים הטובים של משפחת לוין
אני שומע שוב את "הימים הארוכים העצובים" של אריק איינשטיין ומביט בקליפ היפה שצולם אז בכיכר מלכי ישראל בתל אביב (אגב עם ציפי רפאלי שאז קראו לה ציפי לוין, אימא של בר, בתפקיד הילדה, כי רכילות תמיד הייתה ותמיד תהיה חלק מהעניין) וכמובן שמיד עולה לחלוחית בעין ואתה לא יכול שלא להתגעגע. שזה בסדר, אבל צריך לזכור שבעולם ההוא שבו אריק איינשטיין היה איש צעיר ומפורסם ואורי זוהר היה גאון, היה גם אורי זוהר הגס רוח, והמאוד לא פמיניסטי ביחסיו עם בחורות שביקשו את קרבת החבורה שלו. היו שם לא מעט תחלואים, לצד היצירתיות והדברים המופלאים. ולכן כדאי מאוד לא לחבר את הגעגוע לאיזה שקר מתקתק על ימים נפלאים, שבהם העוזרת תמיד הייתה מרוקאית, כי מה תהיה מרוקאית אם לא עוזרת בית של אשכנזים?
שומר על הארון בכיכר רבין | צילום:
לילך ארנשטיין
ואז הגיע ביבי
אז הלכתי לכיכר דווקא עם מרגול, שאיתה אני יכול להתגעגע ביחד, כל אחד את הגעגוע שלו, תוך שמירה על איזה כבוד הדדי בין הקבוצות. במיוחד שמרגול מרגישה שאריק איינשטיין שייך לה לא פחות מאשר לי וגם מוכנה ללכת מכות על זה. וככה הכל יותר נעים. אז השתחלנו מאחורי הבמה, מול אנשי בטחון אימתניים ונוקשים, ומיד הבנו שסידורי הביטחון הלא חפיפניקיים האלה כנראה מסמנים את הגעתו של ראש הממשלה.
שלום חנוך מבצע את "כולנו ילדים של החיים" בכיכר | צילום:
גל אוחובסקי
שזה היה קצת מבאס, כי זה מיד הופך הכל פומפוזי. קיוויתי שנתניהו, דווקא באירוע הזה, יזכור להיות חילוני ורגיל, ולא בומבסטי כבדרך כלל. וייאמר לזכותו שהוא אכן היה כזה. השתדל להיות אישי ופרטי, סיפר על בת דודה שלקחה אותו להופעה של החלונות הגבוהים, וכמעט לא מעד עם דימויים על תחיית העם היהודי בארצו ותרבותו.
איך שהגענו לקח אותנו יעקב מנדל מנכ"ל אמ"י והעלה אותי ואת מרגול לעמוד ליד הארון, במעין משמרת כבוד שכזו. שזאת תחושה מעט משונה. אבל גם מרגיעה. אתה רואה את הארון, ואת האנשים העוברים על פניו ומרעיפים עליו מבטי אהבה עצובים, ואתה חווה איזה עצב משותף כזה. ולא פחות חשוב, אתה גם שמייח שיש לך זווית טובה לצלם את הארון בשביל האינסטגרם. כי נדמה לי שחלק מהסיבה לכך שקהל כה גדול נהר בטבעיות לארועי האבל, בלי שום הכוונה מראש, נובע מהסידור החדש הזה שיש רשת חברתית, שבה משתפים היום הכל, וההמשך הישיר שלה הוא שיוצאים ממנה להשתתף ביחד בדבר האמיתי.
ניסה להיות עממי. והצליח | צילום:
גל אוחובסקי
הטקס היה קצר ומכובד. גם אם ממלכתי. מוני מושונוב הצליח בדמעותיו להחזיר הכל לממד האישי הפרטי. השעה הייתה כבר כמעט ארבע. התכנית המקורית שלי הייתה להמשיך משם לבית הקברות ברחוב טרומפלדור, אבל דווקא בגלל שאני לא מכיר אישית את בני משפחתו, ודווקא בגלל שהיה לי ברור שאין להם כח לכל הרעש הגדול, החלטתי ללכת הביתה ולראות את הטקס בטלוויזיה.
הטקס ששודר היה עצוב בדיוק במינון הנכון, אבל גם נעים ורגוע ופשוט, כמו האיש עצמו. הנה הוכחה שכאשר בן אדם באמת מתכוון למה שהוא אומר, ומצליח לחיות את חייו לפי עקרון מנחה, אז אחרי מותו, למרות כל תחלואי הזמן הזה, המציאות מסתדרת לה ככה, שהאירועים יהיו צנועים ומותאמים לרוחו. נדמה לי שיותר מחשיבותו כזמר, שחקן, אוהד הפועל תל אביב ומה לא, הדבר הכי מרשים שאריק איינשטיין הצליח להיות בחייו זה להיות דוגמה לאדם צנוע. מילה שלעיתים נדמה שיש אותה רק במילון. הוא באמת היה צנוע. לא היה וכנראה לא יהיה עוד אחד כזה.
