אני אוהב מחזות זמר. ממש אוהב. מחזות זמר גורמים לי הנאה גם כשהם גרועים. אומרים שזה עניין של הומואים. יכול להיות. אבל העניין עם מחזות זמר הוא יותר מורכב. כי גם הקהל הרחב מאוד אוהב מחזות זמר. אם כי בעשורים האחרונים הקהל מעדיף מחזות זמר, איך נאמר זאת בעדינות, קלים לעיכול. בשתי הבירות הגדולות של הז'אנר, ברוודוי והווסט אנד בלונדון, קהל נרגש של תיירים עומד ערב ערב בתורי ענק כדי לזכות בכרטיס ללהיטים כמו "אלאדין" שמתאים מאוד לילדים. בסיבוב הקודם הם ראו את "חתולים" ו"מאמא מיה" שמבוסס על שירי אבבא.
בעולם מתקיים מין מאבק שכזה בין מחזות זמר פשוטים, לניסיונות יותר מתוחכמים. אפשר לטעון ש"עלובי החיים" עם העלילה המפותלת הוא ההצלחה הגדולה של המתוחכמים. אני מוכן להישבע שחצי מהישראלים שראו אותו בחו"ל לא ממש הבינו. בעצם, גם מי שראו אותו בעברית, לא בטוח קלטו שם מי נגד מי. אבל "עלובי החיים" עדיין קל מאוד לצפייה, מקסימום זה קצת משעמם. יוצא דופן אמיתי הוא המחזמר הנפלא"the book of mormon" שרקחו היוצרים של סדרת הטלוויזיה סאות' פארק ולועג לדת המורמונית, ולאנשי דת באופן כללי. זה מחזמר ממש מתוחכם, לא במקרה הוא טרם תורגם לטובת הקהל הישראלי.
כי הקהל המקומי, השמרני, המשועמם והבלתי ניתן לאיתגור שממלא ברובו את רוב אולמות התיאטרון הרפרטוארי בישראל, ממש לא אוהב אתגרים. אפשר לקרוא את המשפט הזה כהתנשאות, אבל אפשר גם להודות שזאת האמת. הקהל הזה מעדיף מחזות זמר פשוטים. למשל את "מרי לו" עם שיריו של צביקה פיק ועלילה בסיסית או את "בוסתן ספרדי" עם הרומנסרות, שלא לדבר על "סלאח שבאתי" עם "אח יא רב". יש מקרים כמו "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" שבהם מחזמר הוא עממי מספיק אך גם איכותי, אבל ברוב המקרים הקהל מכוון את היוצרים לכיוון מאוד מסוים. והתוצאה בהתאם.
קחו לדוגמא את "קזבלן" בהפקה האחרונה של הקמארי, שביים צדי צרפתי. עמוס תמם הוא שחקן נהדר וכריזמטי, ומצטלם טוב כקזבלן מודרני, אבל הוא לא זמר מספיק טוב כדי להביא את רגעי השיא כמו השיר "יש מקום" לאזורי הבלתי נשכח. העם אהב את קזבלן, ומונולוג הפתיחה של איציק כהן, בתפקיד מנקה, נתן את הטון לאירוע שהיה הצלחה מסחרית שבה הקהל מחא כפים, בקצב עם השירים, אבל היה חסר ערך אמנותי אמיתי.
היו בארץ ניסיונות לייצר מחזות זמר לפי שירים של יוצרים ישראלים, אבל אף אחד מהם לא באמת המריא. ולכן כדי לשרוד את התפיסה הנהוגה בתיאטראות המקומיים, שחובה לכל תיאטרון שיהיה לו מחזמר מצליח אחת לשנה-שנתיים, חייבים ללכת לקלסיקה העולמית. וכאן העסק מתחיל להסתבך. כי כמות מחזות הזמר שהקהל הישראלי מכיר ואוהב מאוד קטנה, ולהעלות הפקות טובות שלהם זה די מסובך. כך למשל העלו בהבימה את "גבירתי הנאווה". קודם עם שני כהן שהיא קומיקאית נהדרת, אבל לא זמרת ענקית. ואחר כך עם ריטה, שכמובן שרה נהדר, אבל מעט מבוגרת לתפקיד.
דוגמא אחרת היא "שיער". לא רק שהמחזמר הזה זכה ללא מעט גרסאות בבתי ספר למשחק (למשל עם איתי טיראן בביצוע מעולה). עם השנים גם וויתרו לחלוטין על העירום בסוף הערב, לטובת הקהל שכבר לא יכול לסבול מתירנות שכזאת. הניסיונות להיות יומרניים, מצליחים כשהם מצליחים. הקמארי העלה לאחרונה את "קברט" בהפקה שאני (בדעת מיעוט) חשבתי למקולקלת ביותר. מי צריך את הקונפרנסייה המקסים כמו שביצע במקור ובסרט ג'ואל גריי, בדמות אדון סאדו מאזו מברלין העכשווית?
כל זה הופך את הבחירה להעלות מחדש את "סיפור הפרברים" להימור לא קטן. שירי מימון בתור "אויטה" היא מתכון הרבה יותר בטוח בקופות. מספרים שההפקה הבימה מצוינת (לצערי טרם ראיתי). הבעיה היא ש"אוויטה" הוא מחזמר בינוני פלוס, עם שני שירים יפים. ולכן גם אם הביצוע הוא נהדר, בסוף הערב אתה נשאר עם המחזמר הזה של אנדרו לויד ובר וטים רייס, שהוא מה שהוא. "סיפור הפרברים" לעומת זאת הוא יצירת מופת. אבל יצירת מופת מסוכנת. זה שעתיים וחצי, ויש לא מעט קטעי מחול אבסטרקטיים שצריך לדעת איך לטפל בהם.
אסור לשנות אפילו פסיק
רק לפני שנתיים ראיתי במשכן לאמנויות הפקה מיובאת מאמריקה שהייתה כה משעממת שפשוט יצאתי באמצע. גם ההפקה הישראלית הקודמת שראיתי לפני עשרים שנה בתיאטרון חיפה זכורה לי כבינונית מאוד. "סיפור הפרברים" הוא רומיאו ויוליה מודרני המתרחש בפרברי מנהטן בתחילת שנות השישים. כל סצינה במחזמר היא יצירת מופת קטנה, שרקחו המוזיקאי הקלסי לאונרד ברשנטיין, התמלילן סטיבן זונדהיים וגאון המחול ג'רום רובינס. אל זה מחזמר ארוך ותובעני. מי שמעלה את ההפקה אינו יכול לשנות אותו אפילו בפסיק. הסולמות של הזמרים קבועים מראש, וכך גם כל הריקודים. לכוראוגרף שמטפל בהצגה יש מנעד מאוד קטן שבו הוא יכול לזוז.
אלא שהפעם לא רק הכשרון היה לצידו של צדי צרפתי אלא גם המזל. כל ההחלטות שקיבל התגלו כמוצלחות. זה מתחיל בתרגום חדש ודי חסר תקדים של אלי ביז'אווי. התרגום הקודם של אהוד מנור התיישן עם השנים. ביז'אווי עדכן את השפה, בלי לרדת לשפת הרחוב, בעיקר דרך שילוב של מילים וברכות בספרדית אצל הפורטוריקנים. אלה מושגים שכל ישראלי שהיה בדרום אמריקה או ראה טלנובלה מכיר, ולכן הם יושבים טוב בפה של השחקנים. הקאסט הצעיר, מקבל בעזרת הטקסט אפשרות להיות צעיר באמת.
בחירת הזוג המוביל הצליחה מעל המצופה. משי קליינשטין היא ממש ילדה, והיא מביאה לבמה תמימות מקסימה שמייצרת אמינות. עידו רוזנברג הוא שחקן נהדר, מיומן ומדויק, שמנהל את העניינים על הבמה ומוביל את שניהם ביד בוטחת. גם הוא זמר נפלא. אבל הטריק הכי חשוב הוא שהם נראים מאוהבים. אולי זה קשור לזה שבחייו הפרטים רוזנברג הוא הומו, ולכן היה לו ולקליינשטין קל יותר להתאהב באופן אמיתי, בלי שיבהלו זה מזה. ראיתי הרבה זוגות רומנטיים על במות בישראל. רוזנברג וקלינשטיין הם מהזוגות הכי אמינים שראיתי בחיים. ונעים לראות שהם מתנשקים נשיקות של ממש. סצינת המרפסת שבה הם שרים את "הלילה", היתה מהביצועים הכי טובים שראיתי אי פעם. ברמה של ריטה ב"גבירתי הנאווה" הראשון, אולי אפילו יהורם גאון ב"קזבלן" המקורי.
מול הפריכות של הגיבורים העמיד צרפתי שתי חבורות מעט מוקצנות של לבנים ופורטוריקנים, כשהבנות במתפרה מעט מוקצנות באופן מוגזם. גם זה היה יכול להתפרק אלמלא רונה לי שמעון, שמתגלה כאן כשחקנית המחזמר החדשה הטובה בישראל. אחת שהיא ממש בליגה של מיה דגן. הדיוק שלה בשירה, משחק וריקוד היא משהו שאתה רואה וכמעט לא מאמין. וכדי להשלים את התמונה שלמה וישינסקי בתפקיד בעל הבר המבוגר, שמנסה להסביר לצעירים שאלימות ומלחמות היא לא הפתרון, הוא ליהוק גאוני. הקהל מכיר את הביוגרפיה הטרגית הפרטית שלו. וכך השורות שלו, שכבר נשחקו עם השנים, הופכות בפיו למצמררות.
כל זה בתוספת עבודה מצוינת של הכיאורוגרף והמדריכה הקולית מאפשרים לקאסט הצעיר והנלהב לפרוח ולהפוך את "סיפור הפרברים" לאירוע המחזמר הכי מרגש שראיתי בארץ מזה שנים רבות. מאחר שאני חושב שזה המחזמר הטוב ביותר של כל הזמנים, הרי שזאת הזדמנות של פעם בחיים לראות אותו במיטבו. עם כל הכבוד ל"פרסילה מלכת המדבר" שיגיע עוד מעט לסבוב הופעות מהווסט אנד, זה באמת אירוע חד פעמי.
