באוניברסיטת אריאל חגגו בשבוע שעבר יום גאווה. באוניברסיטה פועלת אחווה גאה, גוף קטן אבל אנרגטי שארגן דוכנים ותלה דגלים. היה אירוע לא גדול, אבל מוצלח. אולי כתגובת נגד, השבוע הגיע לשם הרב יגאל לוינשטיין לדבר על נושא "ערעור התא המשפחתי ע"י תרבות פוסט מודרנית ודרכי התמודדות". אגב, אירוע הגאווה נערך בחסות אגודת הסטודנטים של המוסד, אבל לוגו שלה לא הופיע משום מה בפרסומים אודותיו; על המודעה של האירוע עם לוינשטיין הופיע בגדול הלוגו של האגודה.
אנשי האחווה הגאה של אריאל התבאסו לשמוע על הזמנתו של לוינשטיין. בהתחלה חשבו להפגין, אבל לבסוף החליטו פשוט ללכת ולהשתתף. הם האזינו במשך שעתיים לדבריו וכשהחל דיון פתוח קמו ואמרו את אשר על ליבם. לוינשטיין הגיע מוכן: במשך השיעור ובדיון הוא השתדל מאוד לשמור על תקינות פוליטית, לא העליב, לא התלהם. בעיקר נסמך על המשפט "ככה כתוב בתורה", יענו זה לא אני, זה משהו מוחלט, מוכתב מלמעלה. אנשי האחווה יצאו מהמפגש במצב רוח טוב. הם הרגישו שהציגו את העמדה הלהט"בית מול קהל שבדרך כלל מנסה להתחמק מלהקשיב.
אפשר להתעצב מכך שסטודנטים צעירים במוסד אקדמי בישראל הם שמרנים ומיושנים, מעדיפים לשמוע רב הומופוב במקום להצטרף לחגיגות הגאווה של חבריהם. לחלופין אפשר לשמוח שבאוניברסיטת אריאל, מעוז הימין, יש סטודנטים גאים - חלקם תושבי התנחלויות - שאינם מתביישים יותר לחגוג את הקיום הלהט"בי שלהם.
כך גם בסיפור על אושר בנד, הטרנסית בת ה-15 מאשקלון שבמשך חצי שנה לא הלכה לבית הספר בגלל אלימות שהופנתה כלפיה. בשבוע שעבר עלתה לבמה במצעד הגאווה בירושלים ונשאה דברים. אלה היו רגעי קסם; אושר אולי צעירה אבל רהוטה, חכמה, רגישה, יודעת מי היא ומה תרצה לעשות בחייה, בעיקר יודעת לעמוד על שלה. בתום דבריה מחא לה הקהל כפיים במשך דקות ארוכות. שוב, אפשר לראות בזה סיפור עצוב על אלימות כלפי טרנסיות, אבל אפשר גם לראות בזה סיפור מעצים על ילדה מהפריפריה שלקחה את גורלה בידיה ודאגה שכל מערכת החינוך תתנער לכבודה.
רמת גן תחילה
השנה האחרונה התאפיינה יותר מקודמותיה במלחמה שהכריזו בציונות הדתית על הקהילה. דברי רבנים במכינות, אמירות דוחות של חברי כנסת ימנים, מתקפות של אנשי תקשורת כמו מגל וריקלין, מדיניות להט"בופובית של שרת המשפטים איילת שקד, ובאחרונה קמפיין החוצות היקר שטען שרק אמא ואבא זה נורמלי. רבים בקהילה מרגישים ברגע הזה בזמן שהם תחת מתקפה לאומנית-דתית שנהנית מכך שראש הממשלה עסוק בעיקר בהישרדותו האישית ומוכן בתמורה לוותר על כל ערך דמוקרטי חילוני.
אבל למה לא להיות אופטימיים? הנה יומיים לפני מצעד הגאווה יצא שר החינוך לשעבר נפתלי בנט במתקפה על ח"כ מוטי יוגב ואמר לו בין היתר: "אתה ואחרים משום מה חרטתם על דגלכם לתקוף יומם ולילה כל מי ששונה מכם, כאילו שתפארתה וליבתה של הציונות הדתית היא במלחמה נגד להט"בים. ממתי, למען השם, זה הפך להיות הדגל המרכזי של הציונות הדתית? מתקפה אישית ומעליבה על מי ששונה?".
ובנט לא לבד. ראש העיר החדש של רמת גן, איש הליכוד כרמל שאמה הכהן, לא רק תקצב לראשונה אירועי גאווה המוניים בעיר, אלא גם תלה בה דגלים - וכשחלקם נתלשו הודיע שעל כל דגל שיינזק, ייתלו עשרה חדשים. אירועי הגאווה מתפשטים בכל רחבי הארץ כשריפה בשדה קוצים. בפרדס חנה היה פסטיבל סרטים גאה, בעמק יזרעאל צבעו את מעבר החצייה שליד בית המועצה בצבעי גאווה, בכפר סבא היה מצעד ענק, שלא לדבר על חיפה, חדרה, נתניה, ראשון לציון, באר שבע ואיפה לא.
הנה עוד פתח לאופטימיות: ניצן הורוביץ הודיע השבוע שיתחרה על ראשות מרצ. זה רעיון מעולה; הורוביץ היה ח"כ מצטיין, דוגמה חיה לכך שאפשר להיות הומו מאוד גאה בלי לפחד שאנשים ישכחו את כישרונותיך ויתרונותיך האחרים. ממול הצטרף השבוע ח"כ איציק שמולי למאבק על ראשות מפלגת העבודה. שמולי גם השתתף השבוע ב"ועידת המשפיעים" של הקהילה הגאה ונתן נאום מרגש, ההומואי ביותר שלו מאז שיצא מהארון. נראה שגם הוא מבין שהגיע הזמן להתגאות יותר במי שהוא.
הן במרצ והן בעבודה יש קולות שקוראים לאחד כוחות לקראת הבחירות הבאות. כלומר, יש סיכוי לא קטן שבספטמבר תתמודד לכנסת מפלגת שמאל גדולה ומאוחדת ובראשה שני הומואים גאים. אם הכל ילך כשורה ומפלגת כחול לבן תשמור על כוחה יהיו בכנסת הבאה שישה הומואים (!), שהם 5 אחוזים מכלל חברי הכנסת. כמות כמעט בלתי נתפסת. לזה צריך להוסיף את העובדה ששניים מבעלי התפקידים הכי חשובים במערכת המשפטית בישראל - הפרקליט הצבאי הראשי, האלוף שרון אפק, ושר המשפטים הזמני אמיר אוחנה - גם הם הומואים גאים. כן כן, אנחנו בכל מקום.
בהשבעה של אוחנה מיהרו אמנם חברי כנסת חרדים לצאת מהאולם, אבל זה לא יעזור להם. החל בשבוע הבא, אוחנה יישב שם לצד אריה דרעי ויעקב ליצמן בשולחן הממשלה. אם יהיה רגע של הפסקה ומישהו יתחיל להראות תמונות של ילדים או נכדים, גם אוחנה יוציא את התמונות של אלה ודוד. ליצמן ודרעי יהיו חייבים להציץ ולהגיד "איזה מתוקים". יותר מזה, כל הילדים והנכדים והנינים של דרעי וליצמן יודעים עכשיו שהם יושבים עם הומו בממשלה. כך גם השכנים שלהם. זאת סיבה מצוינת לאופטימיות.
קיצור תולדות הגאווה
אבל עזבו לרגע פוליטיקה. במצעד הגאווה של תל אביב שהתקיים אתמול הייתה משאית מושקעת של המרכז הגאה וחברת WeWork. המשאית, שנראתה כמו אונייה ויקינגית, היא היקרה ביותר שצעדה אי פעם במצעד. באירוע ההשקה שהתקיים השבוע במשרדי החברה הוסבר ש-WeWork התחרתה עם עשרה גופים רציניים על הזכות למתג את המשאית. כלומר, לא מעט חברות גדולות במשק רצו במשאית הכי בולטת במצעד הגאווה 2019. וכשכוחות השוק מדברים, מי צריך להקשיב לפוליטיקאים סוג ב'?
בעולם שבו אושר בנד ואנשי האחווה הגאה באריאל יכולים לעלות על משאית גאווה של WeWork, עולם שבו אולי תהיה בקרוב מפלגת שמאל ישראלית מאוחדת בהובלת שני הומואים, עולם שבו הפרקליט הצבאי הראשי ושר המשפטים הם הומואים ושניהם שומרים על רומי אברג'יל המתוקה שתתגייס בקרוב לצבא, אפשר למרות כל המתקפות לנשום רגע ולהגיד: עשינו דרך מאוד יפה ומגיע לנו חג גאווה שמח.
יובל נח הררי, כנראה ההומו הכי חכם בעולם, נשאל השבוע על ידי אילנה דיין בשיחה שערכה איתו ועם עברי לידר במסגרת אותה "ועידת המשפיעים": "למה צריך מצעדי גאווה עם בחורים בחוטיני ורוד?". נח הררי ענה בלי להתבלבל: "עירום הרג מעט מאוד אנשים לאורך ההיסטוריה. קנאות דתית הרגה מיליונים רבים".
הקהל מחא כפיים, ובצדק. צאו למצעד הגאווה, תלבשו מה שבא לכם ושיהיה חג גאווה שמח.