בשנת 1966, כשהייתי בן שמונה, לקחו אותי לתל אביב לראות בקאמרי את המחזמר החדש והמסעיר "עוץ לי גוץ לי". אני לא יכול להתחיל אפילו להסביר כמה הצפייה הקסימה אותי. השחקנים, התלבושות, השירים. כשחזרנו הביתה קנו לי את הספר, עם הטקסט שכתב אברהם שלונסקי ואת התקליט, שאותו מיד למדתי בעל פה.
אחד הקולות הכי אהובים עלי היה קולו הרם של שר הארמון יוסי גרבר. זה שמגלה למלך הצעיר זאב רווח בשיר כי "בכפר זנביון לפני יומיים, נולד חמור בן זנבתיים, הלאסור או להרשות, להזדנב בשני זנבות?" שנתיים אחר כך ראיתי את אותו גרבר במחזמר "הזמיר של מלך סין". שם הוא היה כבר בתפקיד ראשי. ישבתי קרוב לבמה והיה לי נדמה שהוא מביט ממש לתוך עיני.
שנים מעטות אחר כך גרבר כבר הפך לאליל הסודי שלי. כתבה גדולה בעיתון "העולם הזה" תיארה את חייו המופלאים עם "ידידו הטוב" אריק סמית, בביתם המשותף ביפו. בכתבה הסבירו שבבוקר החברים הטובים מפעילים ביחד תיאטרון בובות, ובערבים מארחים חברים בביתם המשגע. קראתי את הכתבה עשרות פעמים והבנתי בדיוק מה שהיה צריך להבין. קצת כמו המפגש עם דמותו של דיוויד בואי, המפגש עם גרבר, הרגיע אותי, והבהיר לי שיש למה לשאוף.
בתחילת שנות השמונים, כשעברתי לתל אביב, השם של גרבר היה בכל מקום. בתור דייל צעיר באל על, נחשפתי לזכרונות מהתקופה שלו כדייל, וככתב תרבות צעיר ב"העיר" שמעתי על מעלליו בתיאטרון. היה ברור שתוך זמן קצר אכיר אותו באופן אישי, וכך היה. גרבר היה שחקן נהדר ונערץ, ואיש צבעוני וכיפי לשיחה. בכל מקום שפגשת אותו, הוא תמיד היה מרכז המסיבה. בתקופה ההיא התחיל גם הדיון על היציאה מהארון. כשהגעתי באמצע שנות השמונים לביתו, לכבוד ראיון שער גדול בהעיר, כבר היה צריך לקיים מראש דיון על גבולות החשיפה. כבר אי אפשר היה לכתוב "גרבר וחברו הטוב", וגרבר החליט לחזור לארון התקשורתי. הוא היה בתחילת הקשר שלו עם רפי ויינשטוק, אך דרש שויינשטוק לא יוזכר בראיון. ניסיתי השבוע למצוא את הראיון, ולא הצלחתי, לכן אתבסס על הזכרון שלי. כמו שסוכם מראש, כמובן שלא כתבתי שום דבר על זה שגרבר הומו, אבל כשציינתי שבעבר נישא והתגרש מאישה, הוספתי ש"בהמשך התחתן שוב, על פי דרכו". משפט מעט סתום, שנראה לי בתקופתו כמו צעד גדול קדימה.
מאז, ומדי כמה שנים, ניסיתי לשאול את גרבר אם בתור אחד השחקנים הכי חשובים בישראל, ובוודאי בתור ההומו הכי חשוב בתיאטרון, לא הגיע הזמן לדבר על כך בגלוי. גרבר תמיד התחמק. בשנים הראשונות בטענה שלא נעים לו מאחותו וגיסו, ראש השב"כ יוסף הרמלין. אבל גם כשכולם נפטרו, ויותר ויותר מפורסמים יצאו מהארון גרבר הסתגר והתעקש. מקולגות בעיתונות שפנו אליו, הבנתי שהוא מסרב בכל תוקף. גם ניסיונות של אנשי קהילה לרתום אותו לאירועים, לא עלו יפה. גרבר המוחצן, שאהב כל כך לפלרטט עם גברים בכל מקום, ובכל מצב, לא רצה שום קשר עם הקהילה הגאה.
זה הגיע לשיא לא נעים בשנת 1993. גרבר גילם אז את דמותו של רוי כהן במחזה האיידס הקלסי "מלאכים באמריקה". כהן, יד ימינו של הסנטור מקרתי, שרדף הומואים, ומת לבסוף מאיידס, אומר לרופא שלו בהצגה את הטקסט הבא: "הומוסקסואלים הם אנשים שמנסים 15 שנה להעביר בעירייה חוק קטן נגד אפליה ולא מצליחים. הומוסקסואלים הם בני אדם שלא מכירים אף אחד ואף אחד לא מכיר אותם. בני אדם שאין להם השפעה. אני נראה לך בנאדם כזה?" וכשהרופא מסביר לו שהוא בכל זאת נדבק באיידס כהן עונה במשפט המצמרר של המחזה: "רוי כהן הוא לא הומוסקסואל. רוי כהן הוא גבר הטרוסקסואלי שמזדיין עם גברים". גרבר שיחק כמובן את כהן נפלא, כרגיל. אבל אי אפשר היה להתעלם מהעובדה, שיש כאן קוים מקבילים. גרבר, חלילה לא רדף הומואים, אבל גם הוא קצת התבייש להגיד בקול רם. אני מודה שזה מאוד ביאס אותי, וגרם לי לא לרצות בשום קשר איתו, אישי או מקצועי.
כתבה על ההצגה בערוץ הראשון
כולם יודעים וזה לא כתוב בעיתון
בשנים האחרונות, מאז שרוב הארונות נפתחו, די קשה לדעת אם אנשים כמו גרבר הם בארון או לא. מצד אחד "כולם יודעים", מצד שני זה אף פעם לא כתוב בעיתון. למעשה שני האזכורים התקשורתיים הכמעט יחידים לזה שגרבר הוא הומו היו סביב מסיבת יום הולדתו השמונים. ביולי 2013, בראיון שנתן רפי ויינשטוק למירב יודילביץ' בווינט לכבוד הופעתו ב"צלילי המוזיקה" הוא דיבר לראשונה בגלוי על הקשר עם גרבר, אבל הנושא לא הופיע בכותרת או במשנה. באוקטובר אותה שנה הכתיר גיא פינס את היומולדת בכותרת "יוסי גרבר חגג 80 וחשף אהבה בת 30". זאת בעצם הפעם הראשונה שבה אוזכרה בפריים טיים התקשורתי העובדה שגרבר הומו, והיה לו בן זוג.
ועדין, שנה אחר כך בראיון פינג פונג לשבעה לילות בתשובה לשאלה "מה ההחמצה הכי גדולה בחיים שלך?" ענה גרבר: "העובדה שלא היו לי ילדים. כמה בנות זוג שלי עברו הפלות ביוזמתן, בגלל שלא היו מוכנות לקבל אותי כמו שאני. היו לי קפיצות לצד, ובוא לא ניכנס לזה". המילים הומו או רפי וינשטוק לא אוזכרו בכתבה. למעשה, הדבר הרשמי היחיד שקרה הוא שמתישהו, מישהו הכניס לוויקיפדיה של גרבר את השורה "בשנות ה-60 חי בזוגיות עם אריק סמית. משנת 1983 חי בזוגיות עם השחקן רפי ויינשטוק, הצעיר ממנו ב-33 שנים". יש לי חשד שזה לא היה בהסכמתו.
לכן שכשהחלו להתפרסם הידיעות על מותו, לא היה ברור לעורכים באתרי האינטרנט אם מותר או אסור להגיד שגרבר היה הומו והיו לו בני זוג. ומאחר שבתקשורת יש עדין שאריות של הומופוביה, הגדילו לעשות אנשי גלי צה"ל שראיינו את ויינשטוק שסיפר על יחסיהם, ואז העלו את האייטם לטוויטר, אבל שם הציגו אותו בשם "חברו הקרוב". שיר ראובן עשתה מהם קטעים אצל גיא זהר, ולא מעט פוסטים בפייסבוק התמרמרו על התקשורת שמתקשה להגיד את המילה "הומו" בקול רם. אבל האמת הלא נעימה היא, שבמקרה הזה, מי שעשה הכל כדי שלתקשורת יהיה קשה הוא גרבר עצמו, שמעולם לא באמת יצא מהארון, והתעקש כל חייו שהעניין לא יוזכר בתקשורת.
גרבר היה שחקן חד פעמי, אבל גם איש חזק מאוד בתיאטרון הישראלי שבעצם עודד שחקנים צעירים לשמור על רגל אחת בארון. בדיוק כמו שהיה נהוג בעולם המוזיקה עד שבאו קורין אלאל ועברי לידר ושינו את כללי המשחק. האמת הלא נעימה היא שעד עצם היום הזה יש בתיאטרון הישראלי המון שחקנים ויוצרים ששומרים על העמימות שגרבר כל כך קידש. לא מעט בגלל השפעתו. מאחר שבשנים האחרונות ההסתתרות הזאת היא כמעט מגוחכת, כבר יש מי שבכל זאת עשו את הצעד. אלון פרידמן, ידידיה ויטל, יניב ביטון, אבי דנגור, אלון לוי ואחרים הבינו שהפחד לצאת מהארון הוא מטופש, ועשו את הדבר הנכון. אבל המסר ששידר גרבר הבכיר, לא עזר להם, ולהערכתי אף עיכב רבים מהם לשנים ארוכות ומיותרות.
דווקא השבוע, על רקע יום הקהילה הגאה בכנסת, והראיון המדהים שנתן אצל רינה מצליח עופרי שמש, נער טרנסג'נדר בן 15, זה נראה לי קטנוני בכלל להתעסק בזה. למי אכפת אם גרבר היה בארון או לא ועד מתי? הוא היה שחקן אהוב ונערץ, וזה מה שחשוב. ובכל זאת קצת עצוב שאיש כה עוצמתי ומרכזי, לא הרגיש מעולם צורך לתת בחזרה לקהילה שלו, ולחזק את צעיריה. על רקע כל ההספדים שבהם הסבירו מיטב צעירי התיאטראות שגרבר היה להם מנטור, חבר ואבא, לא נעים לזכור שהוא גם היה זה, שבלשון המעטה, לא עודד אותם לצאת מהארון. חבל.
