גם אני ידעתי על הארווי ויינשטיין. אחרי ההצלחה של "יוסי וג'אגר" ו"ללכת על המים" בעולם, נוצר קשר מסוים בינינו לבין "מירמקס", החברה להפקת והפצת סרטי קולנוע בבעלותו של ויינשטיין. כשעמדנו לפני ההסרטה של "הבועה", פנה אלינו מישהו משם ונקב בשמה של שחקנית ישראלית צעירה.
"כן. אנחנו יודעים מי היא", ענינו.
"ואיך היא בעיניכם?" שאל.
"למה אתה שואל?" תהינו.
"כי הארווי מנסה לעזור לה והוא חשב שאולי יהיה תפקיד קטן בשבילה בסרט החדש שלכם".
אחר כך הבנו שהשחקנית הזאת ניהלה עם וינשטיין רומן או משהו מהסוג הזה. כשהמשכנו לברר, הסבירו לנו שהוא מאוד פעיל מינית, ושהוא איש מבהיל ושכדאי לעשות מה שהוא אומר. איכשהו הצלחנו להתחמק מזה. היא לא שיחקה ב"הבועה". בשבוע האחרון, אני די מחכה לראות אם היא תצטרף לגל הווידויים. בינתיים זה לא קרה. מה שבטוח זה שהוא לא ממש קידם את הקריירה שלה. אני מהמר שהיא נושאת צלקות מכוערות מהמפגש איתו. היא הייתה יפה וצעירה כשהם נפגשו. הוא היה הוא.
בערך באותה תקופה שמענו גם את הסיפור על אנג'לינה ג'ולי הצעירה, ששיחקה באותה תקופה בסרט של מירמקס. "איך הוא לא מפחד ממנה?" שאלתי די נדהם, "היא הרי אצולת הוליווד, בת של שחקן מפורסם". מיד הובהר לי שאני מה זה תמים כי "הארווי לא מפחד מאף אחד. הוא האלוהים של הסרטים הנחשבים בהוליווד".
זה היה לפני עשור, ואני משתף את הסיפורים האלה לא כדי להשוויץ שידעתי, ולא כדי להתנצל שידעתי. אני משתף אותם כדי לתת לזה פרופורציה. אם אני, יוצר סרטים מתחיל בתל אביב, שמעתי את הסיפורים בפרטי פרטים, ברור שבהוליווד כולם ידעו. לא חשבו, לא שיערו, לא הניחו. ידעו. ידעו ולא עשו כלום. היה ברור שהאיש הזה לא לוקח שבויים, ושמי שנלחם בו חוטף. הנחת המוצא הייתה שהוא שולט בתקשורת באופן כזה שמי שייצא נגדו יחוסל בענק. אבל זה לא תירוץ מספיק טוב לגדולים מכולם. מה תגיד בסוף מריל סטריפ? מה יגיד קוונטין טרנטינו? מה יגיד סטיבן ספילברג? הרי ברור שהם ידעו ושתקו. את הסרטון שבו רואים את סרטיפ מודה לו כאילו הוא אלוהים, לא יצליח איש למחוק.
אחד הפוסטים המטלטלים שהתפרסם השבוע הוא של התסריטאי האמריקאי סקוט רוזנברג, שהיה אחד התסריטאים הצעירים האהובים על ויינשטיין בשנות התשעים. אחרי שכתב את "סידורים אחרונים בדנוור" הוא הוחתם לחוזה גורף והפך לבן בית. בפוסט הוא מסביר שאין לו מילה רעה להגיד על ויינשטיין, שתמיד עזר לו ותמך בו והעניק לו חום, אהבה וכבוד. הוא לקח אותו לדרינקים עם טרנטינו, לפגישות עם רייף פיינס, והכניס אותו לחוג הסילון.
"אבל", מסביר רוזנברג, "כולנו ידענו. כולנו ידענו ודיברנו על זה, ריכלנו על זה, צחקנו על זה, כאילו זה משהו שסתם קורה. דיברתי אתכם השחקנים הגדולים, ואתכן הכוכבות הגדולות, ואתכם העיתונאים, ואתכם מנהלי הסטודיואים המתחרים, תסריטאים, במאים גדולים, פוליטיקאים, חברים. כולנו עמדנו באירועים, מחזיקים ביד שמפניה טובה ודיברנו על זה וידענו. ידענו הכל. הכל בפרטי פרטים. ועכשיו לא נוכל לעולם להגיד שלא שיתפנו עם זה פעולה".
רוזנברג מסיים כמובן בהכאה על חטא והתנצלות. הוא הפך בארצות הברית לאחד המובילים בגל השני של הווידויים שהתפוצץ השבוע. אחרי הנשים שסיפרו שהוטרדו, התחיל הגל הגדול של ההתנצלויות. כי הרי כולם ידעו. מרתק לראות איך בתעשייה כביכול הכי אמנותית ונאורה, מתנהל הדבר הזה באופן גלוי, ואיש לא מעז להגיד כלום. בימים האחרונים חוזרים כל הזמן לקורטני לאב המטורפת, שאמרה את זה על איזה שטיח אדום לפני עשר שנים. אבל לאב היא ממילא אקסצנטרית, ואנשים לא חשבו שצריך לקחת אותה ברצינות. לפחות לא בזמן אמת.
העולם מוכן למהפכה
אסור שניתוח הצונאמי עצמו, שממשיך ומתגבר כל הזמן, וגם נוסע לכיוונים חדשים, יגרום לנו להחמיץ את העובדה הכי חשובה: לראשונה בהיסטוריה יש גל עצום של נשים שמתוודות שחוו הטרדה והן לא מתנצלות, לא מסתירות, ולא מפחדות לספר את הפרטים הבוטים ביותר, גם כשהם כאילו "מחלישים" את מה שעשוי להיות קייס משפטי.
אחת המובילות של כל הגל הזה, השחקנית האיטלקיה אסיה ארדנטו, סיפרה בתחקיר של "הניו יורקר" שאחרי סצנת האונס הנוראית שעברה אצל וינשטיין בחדרו במלון, היא בעצם נכנעה לו. בשנים שבאו אחר כך היא קיימה איתו לא מעט פעמים מין בהסכמה, הפכה לבת לוויה שלו, ואף אפשרה לו לתמוך בה כלכלית. עד לאחרונה, סיפור מהסוג הזה היה נחשב ל"מקולקל", כי עורכי דין כרישים כמו הצוות של ויינשטיין היו קוראים את ארדנטו לגזרים בבית משפט, וזה אחרי שהיו מפחידים את כל כלי התקשורת עם איומים של תביעות דיבה כדי שיצניעו בכלל את הסיפור.
אלא שכעת העולם מוכן למהפכה. ומרגע שהצטרפו גווינית' פלטרו ואנג'לינה ג'ולי, וכמות הנשים הגיעה למסה קריטית, אין דרך לעצור את השיטפון. מעבר למקרה של ויינשטיין, שייגמר ללא ספק בכלא, או בהתאבדות, נראה שהעולם בשל לאוורר את הדיון על הטרדות מיניות, ולשנות את השיח בתחום הזה ב- 180 מעלות בבת אחת. קמפיין #metoo ברשתות החברתיות הצליח תוך ימים ספורים להקיף את העולם, ולצרף למעגל נשים כמו ביורק, שסיפרה על ההשפלות שעברה אצל לארס פון טרייר בהסרטה של "רוקדת בחשיכה". כמובן שפון טרייר עצמו, מגובה במפיק שלו, יצא למתקפה על ביורק וטען שהיא מטורפת ושהעבודה איתה הייתה סיוט. ועדיין, ברגע הזה בזמן, פתאום קשה יותר לגברים לעקוף את התיאורים שלה על רמיזות מיניות, הצעות, נגיעות מיותרות וכו', ולייצר איזו משוואה עם שתי גרסאות.
כל הפוסטים המתחכמים של גברים שטוענים את הטענות הרגילות של "כבר אי אפשר להתחיל עם בחורה" לא מצליחים הפעם לעצור את הגל החזק הזה של נשים, שמספרות סיפורים איומים ולא יאומנו. בארץ בלטו מעיין קרת, לימור לבנת ועטרה צחור, שתיארו בפירוט אונס והטרדות מיניות שעברו בצעירותן. בישראל עוד לא ברור למה באמת יתרום הגל הזה, ואיך הוא יתפתח.
במקביל החל גל נוסף, של גברים שהוטרדו מינית. הראשון היה ג'ימס ון דר ביק, סטרייט שחשף כי גברים הטרידו אותו בצעירותו בהוליווד. בהמשך זה הפך לגל של הומואים שיוצאים מהארון עם כך שעברו הטרדות מיניות. זאת שאלה מעניינת האם צריך עכשיו במקביל לנהל גם את הדיון הזה. האם הוא לא בעצם מפקיע את הבמה מהנשים לטובת גברים? בארצות הברית זה הסתבך כאשר הועלתה טענה דוחה כי בעצם כל בר של הומואים, בכל מקום בעולם, בכל לילה, הוא לא פחות גרוע מחדר הספות של הארווי ויינשטיין.
בישראל התפרסמו ביומיים האחרונים מספר וידויים חזקים של הומואים. הראשון שעשה גלים ברשת היה של כפיר שמגר, שף עוגות ואחד ממארגני ליין המסיבות "ביף", שתיאר עולם של הטרדות מיניות. שמגר חשף כיצד נוצל בצעירותו, אבל הביא סיפור מלא ומורכב, שכן הוא היה זה שיזם יחסי מין עם גבר מבוגר ממנו. בהמשך תיאר כיצד גם הוא היה שותף בהמשך להטרדות מיניות, במיוחד במסיבות. הפוסט המאוד חושפני וכן הזה, הביא אחריו גל של פוסטים דומים, ביניהם של הומואים שהוטרדו במסגרת הפעילות של אגודת ההומואים, על ידי מדריכים מבוגרים, בעידן ההיסטורי שבו הכל היה חלוצי ולא היו נהלים נוקשים בעניינים האלה.
די בדומה להוליווד, הדיון על הנורמות המקולקלות הקיימות בקהילה הגאה מחכה כבר הרבה שנים להיפתח. הפחד היה שדיון כזה יטיל צל על הקהילה, ייתן נשק להומופובים, ויעצור את ההתקדמות לשיוויון מלא. בשנים האחרונות כבר ברור שחייבים לאוורר גם את הדברים האלה, אבל נדמה לי שהגל הנוכחי הוא הזדמנות מצוינת לעשות את זה ברצינות - לדבר על האחריות של מבוגרים כלפי צעירים, הגבולות של כן ולא, הגבולות האישיים גם במסיבות, כשכולם מבושמים ועוד. לדעתי, הדיון הזה יכול להתקיים במקביל, בלי להפריע לנשים לעשות מהפכה גדולה.