אדלסון הקים את "ישראל היום", עיתון שמחולק חינם. הוא משקיע בעיתון הזה הון כסף מידי חודש. כלומר זה עסק לא רווחי שמפסיד כסף טוב. אבל זה גם עסק מנצח. כי שלדון אדלסון הצליח לשנות את שוק העיתונות הישראלי. הוא יצר מוצר שהפך במהירות לגדול ביותר בשוק. ומאחר שהשוק הוא מראש מצומצם, ואף הצטמצם עוד יותר בשנים האחרונות, הצלחתו של "ישראל היום", הביאה גזר דין מוות על "מעריב" ודחקה את "הארץ" עוד יותר לפינה.
מבחינה כלכלית נטו זה מעשה מאוד בעייתי. הרי לא ברור מתי, אם בכלל יתחיל "ישראל היום" להיות ממש רווחי. ולכן ברור שהאינטרס במיזם הזה אינו כלכלי. ואכן, כמה לא מפתיע, זה לא סוד ש"ישראל היום", הוא עיתון שמטרתו היא להציג באופן יותר טוב את פעילותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. ומאחר שזה לא כזה סוד, הרי כולם יודעים, אז זה גם לא כל כך נורא. אם אנחנו חיים בעולם חופשי, קיים בו גם החופש להוציא עיתון מטעם.
טייקוני ההייטק מתחבאים מהמציאות
אז למה אני מעריץ את שלדון אדלסון? בגלל שהוא משקיע המון כסף בעיתון הזה. שלדון הוא ימני, שמרן, שתומך בבנימין נתניהו, וכעת גם במירוץ של מיט רומני לנשיאות ארצות הברית. הוא משקיע את הכסף שלו איפה שהלב שלו נמצא. וזה משהו מעורר הערכה. גם אם לטעמי או לצערי, הלב שלו נמצא במקום שאני פחות מחבב. זכותו. הבעיה שלי היא לא איתו. היא עם האנשים העשירים שהלב שלהם בצד שלי.
ולא רק הם. יש בארץ קבוצה גדולה של מצליחני הייטק. כאלה שעשו בין כמה מאות מיליוני דולרים להרבה מאות מיליוני דולרים. אנשים כמו שלמה קרמר, שותפם של שוויד ונכט. וגם הם כמעט באופן מוחלט, נמנעים מלשחק במגרש של החיים האמיתיים. היחידים שכן משחקים, כמו ניר ברקת ואראל מרגלית, עושים זאת באופן האישי. ברקת הפך את עצמו לראש עירית ירושלים, מרגלית מדשדש בשולי מפלגת העבודה, כשלא ממש ברור מה הוא רוצה חוץ מאשר להיות מפורסם. האחרים מתחבאים.
זה משונה עוד יותר על רקע ההתעוררות של רני רהב, שהוא הדובר הרשמי והלא רשמי של עשירי ישראל. רהב שלח מכתב לנתניהו שבו התריע מפני קריסת העיתונות הישראלית. אם רהב מבין את זה, וכמה זה בעייתי, גם הלקוחות שלו מבינים. ונשאלת השאלה מדוע הם לא עושים עם זה כלום. זה משונה עוד יותר כשזוכרים שישראל אינה ארץ מנומנמת כשוודיה והדיונים כאן הם בוערים. מלחמה היא איום תמידי.
המיליונים של חיים סבן רק מחכים לפוליטיקאי שיבקש
בעולם החדש, ברור שהטייקונים הם שחקנים מאוד חשובים במשחק הפוליטי. יש להם כסף, וכסף הוא התשובה להרבה מאוד דברים. רק השבוע התברר למשל שהטייקון הנעדר גומא אגייר קנה לפני היעלמותו דירות במקומות מעוררי מחלוקת בירושלים, במחיר מופקע, מפלשתינים. אז למה רק מיליונרים ימנים מוכנים להשקיע בדברים שקרובים למצפונם ומיליונרים שמאלנים לא שמים כסף במקומות מחלוקתיים?
השבוע למשל התארח אצל דנה וייס איש העסקים האמריקאי-ישראלי חיים סבן, שידוע כתומך נלהב של הנשיא אובמה. וייס שאלה אותו למה הוא לא משקיע בעיתונות הישראלית והוא ענה שזאת השקעה לא טובה. לשאלה למה הוא לא משקיע בפוליטיקאים ישראלים, הוא ענה שאיש טרם פנה אליו.
לעשירים לא חשוב להציל את "הארץ"?
אז העיתונות הישראלית היא ביזנס לא טוב. את זה בטוח יודע גם שלדון אדלסון. רק שהוא מאמין בדרך שלו, ובצורך להשפיע על הציבור. האם לבנימין נתניהו יש עיתון כי הוא הישראלי היחיד שיודע איך להביא משקיע? נדמה לי שזאת תשובה קלה מידי.
זאת תשובה קלה מידי. אני בטוח שמייסדי צ'ק פוינט קוראים כל בוקר את "הארץ". אני משוכנע שהם אוהבים את העיתון. אני גם בטוח שהם רואים כיצד הוא מצטמצם מול עיניהם ונחלש. אני לא כל כך מבין, למה לא נראה להם חשוב להציל אותו.