אני לא שונא אף אדם בגלל שהוא חרדי או דתי. שכל אחד יהיה באמונתו. אני פחות אוהב כשמישהו מחליט שאמונתו צריכה להיות אמונתי. ובמיוחד כשהוא בא "להראות לי". השבוע עבר בוועדת הכנסת חוק שמאפשר לנשים יחידניות לבצע פונדקאות. החוק הכביכול נאור נועד בעיקר להדגיש שהומואים לא יכולים, ולהקשות על בית המשפט להתערב. המפלגות הדתיות, יענו ליצמן וסמוטריץ', ניצחו בקרב הזה. ואל תטעו, הם נלחמים בקהילה שלי.
כמה ימים קודם התקיים אירוע עם הפרדה בין נשים וגברים בכיכר רבין. מה ההבדל בין האירוע הזה לבין מצעד גאווה בבני ברק? אם להם בא לחגוג בכיכר המסמלת יותר מכל חילוניות, אני אשמח בתחילת אוגוסט, לצעוד מרמת גן לכיוון פתח תקווה, על רחוב ז'בוטינסקי ולחגוג את הגאווה שלי. אם מצעד גאווה בירושלים, בירתם של כל הישראלים היא בעיני החרדים פרובוקציה, איך אירוע הפרדה מגדרית בכיכר רבין הוא משהו אחר חוץ מפרובוקציה?
עוד הרבה שנים ידברו על האירוע שקיימו השבוע חסידי חב"ד בכיכר רבין. אני מקווה שהוא יזכר מאוד, כי לעולם לא יתקיים יותר אירוע כזה בכיכר הזאת. עירית תל אביב שינתה סופית את החוקים, וכעת מגדירה את עצמה כגוף שאינו מאפשר הפרדה בין גברים ונשים. וטוב שכך. האירוע הזה שכנע אותי סופית, שאנחנו החילונים, מתנהגים יפה מדי. אין שום סיבה שהרגשות שלנו והאמונות שלנו, יהיו חשובים פחות מאלה של האורתודוקסים.
כשאני רואה את כיכר רבין חצויה בגדר שאינה מאפשרת לגברים ונשים לעמוד ולשבת ביחד, זה פוצע לי את הלב לפחות כמו שזה פוצע לצדיקים בנצי גופשטיין ומוטי יוגב כשהם רואים אותי צועד בירושלים. הפרדה בכיכר רבין מזעזעת אותי, וגורמת לבטן שלי להתהפך. היא גם גורמת לי לחשוב שאולי כדאי באוגוסט כשאנחנו צועדים בירושלים, להמשיך אחר כך ולהגיע לכותל. עם דגל גאווה.
אני יהודי חילוני. אם רוצים לשייך אותי לזרם ביהדות, אני איפשהו בין הקונסרבטיבים לרפורמיים באמריקה. לצערי אני נאלץ להשתמש ביהודים מאמריקה, כי בישראל יש כפייה דתית חזקה ובלתי הגיונית, שאינה מאפשרת בכלל לזרמים האחרים ביהדות להרים ראש. לפעמים נדמה שיותר משחשוב לאורתודוכסים לשלוט בחילונים ולאלף אותם, חשוב להם לשלוט בדתיים אחרים. יש בזה המון כסף, כח ושחיתות אידיאולוגית. בעזרת השיטה המקולקלת של מפלגות דתיות מצליחים החרדים ובני בריתם החרד"לים החדשים (יענו אורי אריאל) למתוח את החבל עוד ועוד ועוד, כשהמטרה שלהם היא להשתלט על ישראל ולהפוך אותה לאיראן. כן, כן, הכל במתק שפתיים ונופת צופים, אבל גם לא בנופת צופים.
כשהם עומדים בפינת רחוב ומבקשים ממך להניח תפילין הם מדברים יפה. גם כשהם מזמינים אותך לעשות שבת או לשמוע שיעור אחד ("שיעור אחד, מה אכפת לך?"). אבל כשהם יכולים, הם נהיים אגרסיביים, ולפעמים גם פושעים. רק במזל לא נרצח עד היום חרדי שהתגייס לצה"ל וניסה לחזור לביתו במאה שערים בשלום. לדעתי אם יבדקו את העניין סטטיסטית יגלו שיותר בחורים חרדים נזרקים מהבית בגלל שהתגייסו לצבא, מאשר בגלל שגילו שהם שייכים לקהילת הלהט"ב.
ובואו נגיד פעם את האמת האיומה: היהדות כפי שהיא מיוצגת בישראל על ידי המפלגות החרדיות ומפלגת תקומה (הפלג הקיצוני בבית היהודי) או ראשי המכינה הקדם צבאית בעלי, היא דת גזענית, שונאת נשים, שונאת זרים, שונאת אדם בכלל. אין בה שום יופי. דת שנציגיה וחלק גדול ממאמיניה מעדיפים שתמות ולא תתחתן עם זר או תצא מהארון. אין לאנשים האלה אור בעיניים, אין בהם רוחב לב. הם דואגים רק לעצמם, לשלהם ולכל מי שמוכן לחיות את החיים הדרקוניים שבחרו לעצמם. וכן, בלב תל אביב או בניו יורק, כשהם מיעוט, הם שכנים נהדרים ונעימים, כשהם נהיים רוב בבית שמש, זה נראה אחרת לגמרי.
לכן אני גם משוכנע שזה הזמן לחילונים לעלות דרגה במלחמה נגד הכפייה הדתית. אין צורך לעשות מחוות או הנחות. השבת שלי, עם הנסיעה לטיול, הים, הכדורגל והקניות, קדושה לא פחות מהשבת שלהם. והמשפחה שלי ושל אנשי הקהילה שלי, עם זוגות חד מיניים וילדים להורים כאלה הם הגיוניים לא פחות ממשפחות חרדיות מרובות ילדים. זאת האמת שלי, ושל לפחות חצי מהיהודים בישראל, והגיע הזמן לצאת עם זה מהארון. אילו רק היה לי הכסף, הייתי יוזם קמפיין שלטי חוצות, רדיו ואוטובוסים שיתחרה בקמפיינים הדוחים של "אפרת" נגד הפלות, ושל כל מי שמתחפש למקרב לבבות. מה רע בשלט שעליו כתוב "אם לא היו חילונים, לא היתה קמה מדינת ישראל" או "אם לא היו חילונים כולנו היינו מדברים כאן יידיש".
והכי חשוב. לנו הרבה יותר קל לנצח אותם. השבוע הנחתי תפילין. כן, גם אני יהודי, וזכותי להניח תפילין. כשחרדי מבקש מהומו, שהוא יודע שהוא הומו, להניח תפילין. ההומו מנצח. אני מאמין בזה. אסור להשאיר את הדת לדתיים, כמו שאסור להשאיר את הציונות למתנחלים. ובכל זאת איך קרה שהנחתי תפילין? הנה הסיפור: נסעתי לחדרה לחתום חוזה שכירות על בית הוריי. שבע שנים הוא היה מושכר לעמותת "עלם" והכל היה סבבה. אחרי שהם עזבו באו שוכרים שחתמו ואז נעלמו, עם צ'קים שחזרו. לפני חודשיים השכרנו את הבית ואז התברר שהחברים החביבים פתחו שם מכון עיסוי. לקח חודש להעיף אותם, והם כמובן לא שילמו שכר דירה ולא ארנונה וכו'. תענוג. זה התחיל להיות תיק, שלא לדבר על זה שאמא שלי בינתיים אוכלת חסכונות.
עכשיו סוף סוף נראה שעלינו על דרך המלך. המתווכת החביבה הילה שטיבל, מסוכנות "אנגלו סכסון" בחדרה, הביאה זוג חרדים חב"דניקים צעיר, מאיר ודבורה ביטון, עולים מצרפת. אחרי שתי הפרשיות הקודמות הייתי ממש חשדן איתם. בין היתר הכנסתי סעיף בחוזה שאומר שאם הבית יהפוך מרכז חזרה בתשובה או כל מרכז דתי שנוגד את אמונותיי, הם חייבים לפנות את הדירה באופן מיידי. בסופו של דבר הגענו להסכמות, והתכנסנו במשרד של הילה לחתימה. השוכרים הביאו איתם את מנהל בית חב"ד בחדרה, הרב יוחנן בוטמן.
כמובן שמיד נהייתי עוד יותר חשדן, אבל אז התברר שהרב הוא איש מקסים, שהכיר היטב את הורי. הוא עשה רושם של איש באמת נחמד, והוא גם ידע בדיוק מי אני (רק כדי שיהיה ברור, בפגישה הראשונה עם השוכרים הסברתי להם שאני הומו, שלא תהיה שום טעות). השיחה התארכה, החוזה נחתם, ואני קמתי כדי ללכת. אלא שאז הסתכל עלי השוכר, מאיר, ושאל: "תסכים להניח תפילין?". באופן אינסטינקטיבי עניתי "לא. מה פתאום?". התשובה שלי די היממה אותו.
-"למה?"
-"ככה. אני לא אדם מאמין".
-"אולי בכל זאת? אני אראה לך איך" הוא אמר.
-הבטתי בו, ושאלתי, "אתה מבין שאין לי בזה שום עניין, ובכל זאת זה ישמח אותך?"
-עיניו אורו עוד יותר והוא ענה "כן".
התלבטתי דקה ארוכה. לדעתי מאז הבר מצווה לא הנחתי תפילין, וכשמנסים לצוד אותי ברחוב אני נובח עליהם "לא". אבל בסיטואציה שבה אני משכיר לאיש הזה את בית הורי, ואנחנו בעצם נכנסים לקשר עסקי, הרגשתי שסירוב יהיה מאוד גס רוח. מה גם שאני יהודי, והנחת תפילין היא של כל היהודים, לא רק של החרדים או החבדניקים. "אתה יודע מה", עניתי לו, "יאללה, נפנק אותך".
המתווכת הילה הוציאה מצלמה, שזה האקט הכי חילוני לעשות, ומאיר הוציא תפילין ובהתרגשות גדולה כרך אותם על הזרוע שלי. הוא גם נתן לי דף לקרוא ממנו, וקראתי חלקים. דילגתי על המשפטים המכוערים ומעוררי השנאה, וכשהגעתי ל"בנו בחרת" תיקנתי ל"עם כל העמים" ולא "מכל העמים" וגם הסברתי למאיר ולרב יוחנן, ש"מכל העמים" זה מתנשא, ומעודד שנאת זרים. קשה להגיד שהם הקשיבו. אבל אני את שלי אמרתי. כשסיימתי, הצעתי להם בחיוך שאולי כמחווה נגדי, דבורה, הרעיה, תלחץ את ידי, כמו שנהוג אצלנו. הם קצת נבהלו. ביקשתי שוב. זה כמובן לא קרה.
כשיצאתי משם החלטתי שחייבים להעלות את התמונה הזאת לרשת ולראות איך היא תגיב. באופן צפוי היא עוררה הרבה רגשות. ובצדק. בשנה הטעונה הזאת, תמונה כזאת מעוררת הדים. שהרי ראשי ישיבות צבאיות מקללים אותי ואת הקהילה שלי על בסיס קבוע. המפלגות שלהם דאגו גם השבוע ששום חקיקה שתסדיר את הזכויות שלי לא תעבור בכנסת, למרות שכל הסקרים מראים שרוב העם בעדי בעניין הזה. ולהיפך, אפילו העבירו חקיקה מסריחה שמדירה אותי.
והכי חשוב, יש עליה בהתרסה החרדית, ששיאה באירוע בכיכר רבין. ולכן אני מאמין שהנחת התפילין שלי אינה מסמלת במקרה הזה כניעה, ולו רגעית, אלא לקיחת בעלות מחודשת על הדת שלי. אני יהודי, מהזרם שמאמין בשוויון בין נשים וגברים, אי הפרדה, עדכון חוקים שאין להם מקום בעידן המודרני, וכמובן הכרה בשוויון זכויות לכל הזרמים ביהדות ולקהילת הלהט"ב. אני גם חושב שהגיע הזמן לצאת למלחמה. הנחת התפילין שלי, היא של חייל היוצא לקרב על האלוהים שלו. אני מוכן להניח תפילין בכיכר העיר, ביחד עם בן זוגי ואז להתנשק מול כל העולם. כי התפילין האלה הם גם שלי. שנינו יהודים, ולרעים אין בעלות על הדת שלנו. יאללה מלחמה!