ג'ודי ניר מוזס שלום כמעט עברה השבוע תאונה כששני צעירים רכובים על קורקינט חתכו אותה בחושך. זה יכול היה להסתיים באסון גדול, אבל למזלה היא בלמה בשנייה האחרונה. ג'ודי פרסמה על זה טור ב-ynet תחת הכותרת "כמעט מחצתי אותם למוות, עניין של חלקיק שנייה", שבו יצאה נגד "הטרור הממונע ברחובות". אלא שההגדרה הזאת לא קולעת רק לרוכבים, כי השבוע התרחשו בתל אביב גם האירועים הבאים: רוכבת קורקינט שנסעה בצומת עזריאלי עם קסדה ומחזירי אור כמעט נמחצה למוות על ידי אוטובוס שדהר ברמזור צהוב במהירות עצומה וסטה בשנייה האחרונה. מכונית פרטית שעברה באותו צומת באור צהוב כמעט וגילח שני הולכי רגל על מעבר החציה. וברחוב קטן בלב העיר נסע אופנוע במהירות על המדרכה, נגד כיוון התנועה, וכמעט גמר אבא שהוביל עגלת ילדים.
כן, אנשים בישראל נוהגים כמו מטורפים. במכוניות פרטיות, במשאיות, באוטובוסים, שלא לדבר על מיניבוסים, שבהם חלק מהנהגים הם ממש חיות רעות. רוכבי טוסטוס, בעיקר שליחים מסוגים שונים, לא רואים בעיניים - וגם הולכי הרגל הפסיקו להביט לצדדים כשהם עוברים במעבר חצייה. לראות אדם שקוע באייפון שלו, עובר באדום, זה מחזה לגמרי נפוץ. ועל כל אלה יש עכשיו בעיות עם אופניים חשמליים וקורקינטים.
אבל זה רק חלק מהתמונה, כי ברגעים אלה מתחולל משבר גורף בתחבורה בישראל. זה רגע קריטי שבו המציאות רותחת: הנסיעה מנתניה לתל אביב התארכה בבוקר פי שניים, להגיע לירושלים זה סיוט, בנגב יש השתוללות מטורפת. בגוש דן התחבורה היא אסון כבכר שנים בגלל העבודות על הרכבת הקלה (בכלל, מי שהגה אותה חשב על המון דברים חוץ מרווחת התושבים בשנות הבנייה). תוסיפו לזה את כל הבניינים הנבנים ומשתפצים שחוסמים רחובות בלי חשבון, וברור שההמון מגיב בדרכו. מגיב ושורד, איכשהו.
כן, בכל יום יש מאות כמעט-תאונות קורקינטים ואופניים, רגילים וחשמליים. אז עכשיו כולם מתנפלים עליהם, אומרים שהם אסון ומיד מדביקים להם את התואר "טרור". ומה עושות הרשויות? שולחות שוטרים ופקחים לתת דו"חות.
למות בכביש או להיקנס על המדרכה, זו השאלה
השבוע חילקו שוטרים ופקחים של עיריית תל אביב דו"חות לרוכבי קורקינט שנסעו על המדרכה בצומת עזריאלי. נהדר. גם אני, כשאני על קורקינט ומגיע לצומת עזריאלי, עולה על המדרכה. למה? כי הכביש שם הוא יותר מסכנת חיים. אני מעדיף לקבל דו"ח ולחיות.
לפני שנתיים, נהג משאית שהחליט פתאום שהוא התבלבל במסלול וצריך בעצם לנסוע צפונה, כמעט מחץ אותי למוות כשעמדתי ברמזור בתוך הרכב שלי. בשנייה שהרמזור עבר לצהוב הוא החליט לפנות צפונה והתעלם מזה שבמסלול לידו עומדות מכוניות. את המכונית לידי הוא שפשף, לי הוא נכנס בדלת, ואלמלא צפצופי המכוניות סביב הוא היה הורג אותי. לא הייתה לי בכלל יכולת לברוח. אז להיכנס לשם עם קורקינט? בצומת עזריאלי, ובאמת שזו רק דוגמה אחת, אין לאופניים ולקורקינטים שום נתיב או סידור. זה צומת איום וסוער, ונסיעה לא פראית על המדרכות הרחבות היא לטעמי הרע במיעוטו.
בואו נלך עוד שלב אחורה: למה בכלל עברו כל כך הרבה אנשים בתל אביב לאופניים ולקורקינטים? כי זה זול, יעיל ומהיר יותר. תביטו על נתיב האופניים בשדרות רוטשילד בעיר ותראו איך הוא מאפשר לאלפי אנשים ביום לנוע ממקום למקום בזריזות, בלי לנסוע ברכב מזהם. המעבר הזה לרכב דו-גלגלי לא מזהם הוא מהלך טוב, כיוון נכון. במקום להתנפל עליו ראוי לעודד אותו.
עיריית תל אביב סימנה פה ושם שבילי אופניים, אבל אם תיקחו למשל את רחוב אבן גבירול, אחד הנתיבים הראשיים של העיר, תגלו שהשבילים אינם רציפים. פה יש בלוק שהנתיב בו מסומן חלקית, שם יש בלוק שבו אין שום סימון. או נניח רחוב יגאל אלון, גם הוא ציר תחבורה ראשי: שם יש נתיב אופניים שמתמשך על פני שני בלוקים וזהו. מה בשאר הרחוב הצפוף הזה? או רחוב אלנבי: ראיתם איך נראים הקורקינטים והאופניים שמנסים לשרוד שם בין האוטובוסים?
אז כן, העירייה שולחת כל יום פקחים. גם לצומת בית מעריב, שהיה פעם שוקק ועכשיו הוא חסימה אחת גדולה של הרכבת הקלה עם מעבר להולכי רגל בלבד. אז רוכבי אופניים וקורקינטים, וגם טוסטוסים פראיים, חותכים דרך המדרכות כי הם ממהרים ואין דרך אחרת. והעירייה עושה עליהם קופה. אז אולי לפני ששולחים סתם פקחים כדאי לחשוב קצת? כלומר, קל מאוד להאשים קורקינטאים בלי קסדות. בסדר, צודקים. אבל דו"חות לכאלה שרוכבים על המדרכה, זה כבר יותר מורכב. הרי הכביש לא בטוח ונתיבים מיוחדים אין.
סוף מעשה במחשבה
הגיע הזמן לומר את האמת הפשוטה: אין דבר כזה "רוכבי הקורקינטים". הרי רוב בני האדם הם גם וגם וגם: גם נהגי רכב, גם רוכבי אופניים או קורקינט, גם הולכי רגל. למשל, כשאדם יוצא מביתו בפרדס חנה במכונית, מחנה אותה ותופס רכבת בבנימינה – ברגע שהוא יורד בתל אביב הוא הופך לרוכב קורקינט ומגיע איתו לעבודה. ובצהריים הוא הולך רגל שיוצא עם חברים לאכול. אפילו בני נוער לפני רישיון הם גם רוכבי אופניים אבל גם הולכי רגל. לא יעזור, הפיצול לקבוצות הוא מלאכותי. גם ג'ודי ניר מוזס שלום, שאינה רוכבת על קורקינט וכנראה הולכת ברגל בעיקר על ההליכון במכון הכושר, היא אם לחמישה ילדים שבטוח נמצאים בחלק גדול מהזמן בקבוצות האחרות.
לפני שמתנפלים על הרוכבים אולי כדאי להקדיש זמן ומחשבה לדיון גדול בפרשה, ואפשר למצוא פתרונות. עובדה, כשראש עיריית תל אביב רון חולדאי החליט שהוא לא אוהב שהקורקינטים זרוקים בכל מקום, תוך זמן די קצר צצו בעיר חניות מוסדרות. אם כך, למה העירייה ו/או משרד התחבורה לא מכנסים עכשיו כנס גדול שיבחן את כל האופציות להתמודדות עם המצב החדש?
הקורקינטים הם חידוש של השנתיים האחרונות. האופניים החשמליים מעט יותר ותיקים, וכולם מסכימים שרכב כזה הוא בבסיסו התקדמות חיובית להקלה על התנועה בגוש דן. אז במקום לצקצק ולהגיד כמה נוראים אנשי הקורקינטים, אולי הגיע הזמן למחשבה מחודשת על כל התנועה בגוש דן. בוודאי ראוי להקל על כל הבלגן שנגרם בגלל בניית הרכבת הקלה. אם כל מה שהעירייה והמשטרה יודעות לעשות זה לחלק דו"חות, זה פשוט עלוב.