אבא שלי נפטר באופן פתאומי. הוא היה בן 76. בריא, פעיל, מלא תוכניות. הוא גם היה וטרינר, כלומר רופא של בעלי חיים, ולכן האמין שהוא הרופא הכי טוב של עצמו. אל הרופא בקופת חולים היה הולך רק כדי שההוא ירשום לו את מה שאבא שלי חושב שצריך לרשום לו. זה עבד טוב הרבה שנים, עד הלילה ההוא שבו הלב שלו קרס. אבא שלי כנראה הרגיש משהו, יום קודם הוא לקח לעצמו מכשיר כזה שרושם קצב לב, כדי להבין מה קורה. בגלל זה הוא הלך לישון אותו לילה על הכורסא הגדולה בסלון. אימא שלי מצאה אותו בבוקר. ללא רוח חיים.
לאורך השבעה הייתי די בשוק. אבל הדבר היחיד שהוציא אותי מהכלים, היה עוד ועוד אנשים שניגשו לנחם אותי ופצחו בנאום ארוך על כך שהיה לאבא שלי מזל גדול, שהוא הלך ככה פתאום. שהוא לא סבל, לא היה חולה, לא עבר בבית חולים, לא דעך. מאחר שהעיניים שלי היו מעט זגוגיות, אנשים ראו צורך להסביר לי בהרחבה, כולל דוגמאות. "זוכר את?" וכו'. ברגעים ההם רציתי פשוט להרביץ להם. כאילו מה, אבא שלי מת ואתם מסבירים לי איזה ממוזל אני?
מאז עברו שש שנים. יום השנה הוא בהמשך החודש. ועם הזמן אתה לומד להבין כל מיני דברים. אז מצד אחד אתה מצטער שהוא מת בן 76. מה יש? לא היה יכול לסחוב עוד עשור? לא כולם בריאים (טפו, טפו) כמו שמעון פרס, אבל 76 זה ממש גן ילדים היום. הזמן חולף, לאט לאט מצטברים עוד ועוד דברים שקרו ואבא שלך לא היה חלק מהם. יש נכד חדש שלא יכיר אותו. זו דרכו של עולם, אבל זה לא אומר שלא מצטערים על זה.
מה שכן, עם הזמן הבנתי שבאמת היה לנו מזל. הזכרונות שלי מאבא שלי כולם בריאים ואנרגטיים. הוא היה איש פעיל וידידותי מאוד, ולשמחתי לא זכיתי לראות אותו מזדקן באמת. במרחק הזמן אתה מבין, שיש נחמה קלה בעובדה שמוות פתאומי עוצר את המציאות במקום רגיל, שנעים להיזכר בו. אפשר גם לשמוח על כך שאין לי זכרונות מחודשים ארוכים בית חולים, ממחלקות סיעודיות, מרגעים של חוסר אונים. היה לי אבא משגע, ואז הופ, לא היה.
כל המחשבות על אבי חזרו אלי השבוע אחרי מותו הפתאומי של מוטי קירשנבאום. כולם דברו השבוע על האיש המקסים הזה, שהלך פתאום בטרם עת. ואני נזכרתי באבא שלי, שנפטר באופן דומה, באותו גיל, באותו זמן בשנה. היתה בין אבא שלי לקירשנבאום הכרות ארוכת שנים. קירשנבאום למד בתיכון החקלאי בפרדס חנה כמה שנים אחרי הורי, וקצת העריץ את אבא שלי כנער. עם הזמן אבא שלי התחיל להעריץ אותו בחזרה. מאחר שהם גרו כל השנים לא רחוק זה מזה, הם היו נפגשים לא מעט באקראי, לשיחות שהתארכו. כשהייתי בתחילת הקריירה, אבא שלי היה נוהג לחקור אותו ולשאול מה אני צריך לעשות כדי להתקדם, ואז לבוא ולתת לי עצות. לא תמיד היתה לי סבלנות להקשיב לעצות האלה. מה לעשות. ואני זוכר שהיה גם רגע מכונן כזה, שבו אבא שלי בא ואמר לי "פגשתי את מוטי קירשנבאום. הוא אמר שאתה בסדר!". ואז אבא שלי חייך, חיוך כזה של "עכשיו אני רגוע", יש אישור מגבוה.
דווקא מול קירשנבאום, שגם אני הכרתי יותר כדמות מהטלוויזיה מאשר כאדם, אני פתאום מבין כמה מזל יש לאלה שחייהם נגמרים ככה פתאום. זה נכון שהדבר הוא פתאומי, אין זמן להתכונן כמו שצריך, אין זמן להיפרד. לעולם תישאר תחושת החמצה על דברים שרצית לומר ולא אמרת. אבל יש הרבה נחמה בכך, שהאיש שאהבת לא חווה את תלאות הזקנה.
בתזמון מקרי, ראינו בחג את המיני סדרה הנפלאה (שזכתה עכשיו באמי) "אוליב קיטרידג'" עם פרנסיס מקדורמונד. באחד מקטעי השיא שלה (זה ספוילר, אם אתם לא רוצים להמשיך), בעלה חוטף שבץ מוחי והופך לזומבי שיושב במיטה עם עינים פתוחות, לא מבין כלום ולא מתקשר. מאחר שזה היה ממש יום אחרי מותו של קירשנבאום, לא יכולתי שלא לחשוב איזה כיף זה שלא ראיתי אף פעם את אבא שלי במצב כזה. אני מניח שעם השנים, גם ילדיו של קירשנבאום יבינו את זה.
אנשים לא כל כך אוהבים לדבר על המוות. רבים מאמינים שזה מביא מזל רע ואחרים סתם חושבים שזה מדכדך. אבל השבוע, אולי בגלל קירשנבאום, אולי בגלל היורצייט המתקרב של אבא שלי, ואולי בגלל שהיתה לי יומולדת ואני עכשיו בגיל שבו שני הסבים שלי מתו מהתקף לב, פתאום היתה לי מחשבה כזאת ארכנית על הסוף. נזכרתי שאבא שלי והחברים שלו היו תמיד אומרים בהלוויות ש"העיקר זה שיהיה מזל ונמות בלילה, בזמן השינה. העיקר שלא נסבול". המחשבות האלה מילאו אותי ברצון לחיות. ומיד התנפלתי על פינט של גלידה.