החיסון הוא דרמה. דרמה בעצימות גבוהה. מצד אחד הרשת מתמלאת בתיאוריות קונספירציה. מישהו הסביר לי ברצינות שזה "ממש הנדסת אנוש! שיבוטים!!". ובפן היותר קומי יש את אלה שמפחדים "להכניס לגוף דברים שאתה לא ממש יודע מה הם", כאילו העולם כולו לא מלא בבוטוקסים וחומצות היאלורוניות. הלו?!
מן הצד השני יש את האובססיביים להתחסן. אני אחד מהם. החלטתי מיד שאני מוכן להיות ראשון ושאהיה זה שמעלה סטורי וכותב על זה במאקו ומבהיר שאני לא מפחד מכל הקונספירציות שלכם. אין לי סבלנות לחכות, וגם אם אני אדם בריא שחולה ממש מעט, אני מעל גיל 60. קבוצת סיכון זה אני.
את שנת הקורונה עברתי בקלות. הפעם הראשונה שבה הלכתי להיבדק, היתה לפני חודש, כשהיה איזה סיכוי שאסע לדובאי. נבדקתי, יצאתי שלילי ובסוף אפילו לא נסעתי. מאז מרץ לא היה לי חום גבוה אפילו פעם אחת, במדחומים שבכניסה לסופר אני יוצא תמיד מתחת ל 36. אבל זה לא הזמן לשאננות.
הגעתי לאחר תיאום לתור שלי באיכילוב על הקורקינט הראשון שהיה פנוי. בכל זאת, למחשבים של בית החולים יש קצב משלהם והרישום נמשך כעשר דקות טובות, שבהן האח רוברט, בואו נקרא לו "המזריק", נלחם בחוסר הרצון של המחשב להכיר בקיומי. מסביב התאספו אנשים וגם אנשי צוות רפואי שצריכים להתחסן עוד רגע. מישהו שאל "ומה עם הזנב" והתחילה סאגת הבדיחות על הזנב שתיכף יצמח לי. הצלמת של בית חולים קבעה שזה מצמיח גם אוזניים ענקיות ואז כלוחשת סוד גילתה לי שהיא עצמה לא ממהרת להתחסן. היא צעירה, והיא מעדיפה לחכות ולראות. "רק בשביל הביטחון".
הזריקה עצמה היא ענין של שנייה. רוברט התגלה כסופר מקצוען. מחט דקיקה, ממש מעט חומר, זה באמת נכנס ויוצא מהזרוע בלי שהרגשת. בלי טיפת דם. הצלמת הביונית הצליחה לתפעל גם את האייפון שלי וגם את המצלמה שלה בו זמנית. הכי גל גדות. אחר כך ביקשו שאעבור לנוח בספות מאחור לעשר דקות, שיהיה ברור שאני מרגיש טוב. אישה נחמדה עברה וחילקה קיט-קט ומים. ממש קיטנה.
ישבתי על הספה 20 דקות וחזרתי להודעות, ובכלל שכחתי מכל החיסון. כשיצאתי מבית חולים נתקלתי בהפגנה הצודקת מאוד של המתמחים, שמנסים לשנות קצת את תנאי העבדות שלהם. חשבתי שזה אירוני שעם כל מבצעי הדלקת הנר הלבן וגלגול העיניים, בסוף אף אחד לא דאג בשנה האחרונה לשפר את התנאים שלהם. שזה די עלוב. הלוואי שינצחו בסוף.
אחר כך צעדתי הביתה ברחובות העיר שטופי השמש, וחשבתי מחשבות על החיים. לקראת שיעור יוגה של יום שני בשבע בערב, עלה מפלס החרדה המיותרת. מי יודע, אולי הזנב יצמח דווקא שם, בנוכחות קהל. לפני השיעור לחשתי על אוזנו של אביעד המדריך שאם ארגיש חלש פשוט אקום באמצע, והאמת שהרגשתי קצת חלש באמצע, אבל לא מספיק כדי לעזוב. אז חיפפתי קצת את האקפדה. אם להיות כן, בחיים לא הצלחתי להנדס את התנוחה הזאת. גם בלי חיסון.
אחרי השיעור פטפטתי קצת עם רועי, הרופא הכי מתוק בעיר, שגם השתתף בשיעור. אפילו הוא הרהר בקול על כך שכל העולם "מתחסן בבת אחת באותה תרופה לא מוכרת". אני הזכרתי שלא מחסנים בני 16 ומטה, וזה קצת הרגיע אותו. בסרט מדע בדיוני שהתרוצץ לו בראש, הצעירים ממשיכים לחיות לבד אחרי שלכולנו גדל זנב שבסוף התברר כפצצת זמן והרג אותנו.
בלילה עוד גמעתי בשקיקה את תיעוד סיבוב ההופעות האחרון של אריאנה גרנדה. שעה וחצי של שלמות כיפית. למרות שזה מופע ענק, מול עשרות אלפי אנשים, הוא בנוי באופן אינטימי וקולי. ההעמדות והריקודים נונשלנטיים ונראים נטולי מאמץ. הרקדנים מושלמים, ואריאנה שרה ממש יפה. הדבר היחיד שקצת דכדך אותי היו קטעי המעבר, שבהם הובהר שכל האנשים שסביב אריאנה הזאת, גם אלה שמקבלים בסרט תואר "חבר הכי טוב" ו"חברה הכי טובה", הם אנשים שהיא משלמת להם כסף. היא למעשה פוגשת רק אנשים בתשלום. שזה הגורל האכזר של מיליונרית מצליחה בעולם הפופ. אם היתה נולדת בישראל, היתה יכולה לשרת בלהקה צבאית כמו נועה, ואז לפחות היו לה חברות אמת.
בהדרן המעולה היא שרה את "thank you next" ואז לסיום היא וכל הרקדנים נפנפו בדגלי גאווה. זה היה מפתיע ומרגש, והתעודדתי מהתחושה שאולי אין לה חברים אמיתיים, אבל תמיד תהיה לה את הקהילה הגאה כמעגל תמיכה. אנחנו נאהב אותה גם אם יצמח לה זנב, בעצם אם יצמח לה זנב כנראה שעוד יותר נאהב אותה.
זהו, לא קרה כלום מהחיסון, אפשר ללכת לישון. מנה שנייה עוד שלושה שבועות בדיוק.