בסוף ההופעה, אחרי שסיימה את הביצוע הגרנדיוזי ל"I will survive", עשתה גלוריה גיינור מעשה. היא חזרה לרגע לבמה. היא לא באה, כמו שאולי הייתם חושבים, להשתחוות שוב, אלא תכננה עם זמרת הליווי שלה משהו לגמרי אחר. הזמרת המפורסמת נעמדה עם הגב לאולם, פרשה ידיים וביצעה סלפי של עצמה על רקע הקהל המריע. אחר כך היא הסתובבה והודתה לקהל, לא ברור אם שוב על ההופעה או שזו בעצם הייתה תודה על הסלפי - הסלפי שאיתו הגדירה מחדש את יחסי הקהל ואמני עבר, שמנסים איכשהו לעשות סיבוב נוסף של רגעי תהילה מפעם.
הדבר הכי חשוב בקשר בין אמן והקהל שבא לראות אותו בהופעה הוא תיאום ציפיות. זה אולי לא אידיאל נעלה, זה אפילו לא קשור באיכות. זהו מין אלמנט חמקמק שכזה, שדואג לכך שתהיה הרמוניה וכולם יצאו מרוצים. רבים זוכרים את ההופעה המאכזבת של אר.אי.אם באצטדיון רמת גן. הלהקה, שהייתה אז בשיאה, הגיעה בפעם הראשונה לישראל, אבל במסגרת סיור שבו ניגנה אלבום חדש ולא מוכר ("monster") ומעט מאוד שירים מוכרים, אם בכלל.
כך היה גם בפעם היחידה שבה הופיע דיוויד בואי בישראל, בשנת 1996, כחלק ממסע ההופעות לקידום האלבום "outside". ההופעה הייתה קצרה ובואי ביצע המון שירים גרועים לצד 2-3 מלהיטיו הגדולים. ואם כבר ציפיות, חייבים להזכיר את הופעתו האחרונה של בוב דילן בישראל. מעריציו של אחד האנשים הכי חשובים במוזיקה המודרנית יודעים כבר כמה עשורים שההופעות שלו משונות. הוא שר שירים לא מוכרים, מעבד את להיטיו באופן מאוד מאתגר ולא מאפשר למצלמות הווידיאו לצלם אותו מקרוב, כך שהמסכים באצטדיון נותרים חסרי ערך. ובכל זאת עשרות אלפים באו לאצטדיון רמת גן לראות אותו, במה שהיה אכזבה ידועה מראש.
אחת הבעיות של מבקרי מוזיקה או אמנות בכלל, היא הצורך להחליט היכן הם מניחים את רמת הציפיות שלהם ביחס לקהל. הדוגמה הקיצונית היא נניח הופעות של אמנים מסוגו של הפסנתרן ריצ'רד קליידרמן, טיפוס שכל מי שחושב את עצמו אפילו קצת מתנשא עליו, אבל הקהל הרחב השתגע בזמנו מביצועיו הבינוניים על פסנתר, באווירה רומנטית של שיער בלונדיני ועיניים כחולות.
כל הפתיח הזה נועד בעצם לנסות ולהסביר את העובדה שהקהל יצא מגדרו מרוב הנאה בהופעתה של גלוריה גיינור בהיכל התרבות בליל רביעי. וזה כשעל פי כל פרמטר זו הייתה הופעה בינונית ומטה, ברמה של מופע מושקע על ספינת שעשועים בקריביים. הייתה שם תזמורת חתונות ושלושה זמרי ליווי, שקיבלו הרבה יותר מדי קטעי סולו שהקהל בלע בתענוג אין קץ. זה מעניין עוד יותר כי רוב הקהל שהגיע להופעה, הייתי מהמר על 98 אחוז מהנוכחים, מכיר רק את שני להיטיה הגדולים: "I will survive" ו"never can say goodbye". איש מהם לא באמת מכיר את פרטי הקריירה שלה מעבר למילה דיסקו. ומה שהכי חשוב, לאף אחד מהם גם לא אכפת. הרי גיינור אינה מהליגה הראשונה ואפילו לא מהשנייה של הזמרות הגדולות באמריקה. היא זמרת סבירה, שהתמזל מזלה והצליחה לשים יד על להיט שגדול מסך כל חלקיו וחלקיה ביחד.
ולכן הקהל דווקא מאוד נהנה מכך שגיינור ביצעה במשך הערב שרשרת של גרסאות כיסוי, חלק מוצלחות יותר וחלק מוצלחות פחות. היה שם "my first my last my everything" של ברי וייט, "every breath you take" של פוליס, "the way we were" של ברברה סטרייסנד ואפילו "beautiful" של כריסטינה אגילרה. הקהל הזה לא בא לחפש מקוריות. מרגע שהוא מבין שהתזמורת גדולה ומושקעת (גם אם נטולת כל ברק) ושהזמרת עצמה באה, מה שקוראים, לעבוד, כלומר נותנת את הנשמה ונהנית לדבר עם הקהל ולתת לו הרגשה טובה, הוא ממש אינו בודק בציציות.
אפשר אפילו לטעון שהקהל שבא לשמוע את השיר האייקוני "I will survive" הוא קהל לא אנין במיוחד, שממש לא בא לו שיאתגרו אותו. הוא רוצה לשמוע צלילים מוכרים, הוא רוצה שישמחו אותו. גם הופעת אורח של יובל המבולבל הייתה מתקבלת כאן בשמחה. זה קהל שמעדיף לשמוע את גיינור בשירים מוכרים של אחרים, מאשר בשירים שלה שהוא כלל לא מכיר.
כיף עם אמן בגובה העיניים. קצת כמו עינת שרוף
יש משהו סימפטי ואנושי בביקורים של אייקונים בפנסיה בישראל. גלוריה גיינור בילתה בישראל כמעט שבוע. היא הייתה בכל מקום, כולל ביקור באולפן הרדיו של דידי הררי, שם פגשה את שלל המשתתפים הקבועים שלו, וגם את עברי לידר וג'וני גולדשטיין. כל מי שרצה לפגוש אותה בישראל יכול היה לעשות את זה, אם בקוקטייל חגיגי או במלון שבו שהתה.
באותו מלון היו השבוע גם שני האייקונים הברזילאים ז'ילברטו ז'יל וקאיטנו ולוזו. התקשורת המקומית טרחה לפרסם את העובדה שהם לא נכנעו לארגוני החרם על ישראל, ואף פרסמו מכתב בעניין הסיבות לביקורם. מצד שני, אותה תקשורת עצמה, לא ממש טרחה לסקר את הביקור שלהם בהתנחלות הקונטרוברסלית סוסיא ובפגישות שנערכו שם עם הפלסטינים שגרים במקום, או באירוע למען הקרן החדשה שבו נטלו חלק, ואפילו לא את הביקור שלהם במרכז פרס לשלום.
ולוזו וז'יל הם אמנים דעתניים ואינטלקטואליים. ז'יל היה שר התרבות בארצו, ולוזו גלה ממנה בשנות ה-60' בתקופת שלטון הגנרלים. אבל גם הם כבר בגיל השלישי ומתעניינים במקומות שאליהם הם מגיעים. אולי זה עוד יתרון בלהיות אייקון ברזילאי או זמרת עבר, אתה יכול לבקר בארצות זרות בחופשיות יחסית ובלי שהתקשורת תדחוף לך את המצלמה לישבן.
הקהל הרחב, מצדו, מרגיש הרבה יותר בנוח עם אמן בגובה העיניים. ובאמת, כשהגיע המופע לשיאו וגיינור ביצעה סוף סוף את "I will survive", היא האריכה והאריכה, ואז פשוט הפנתה את המיקרופון לקהל ונתנה לעומדים ליד הבמה לשיר איתה. באופן כמעט סימבולי היא נעצרה מול שני גברים בני 45, אחד עם כיפה בצבע בורדו, השני בשיער צבוע, שצווחו את כל מילות הפזמון בהנאה עצומה ובאופן ששימח מאוד את הקהל, שהפסיק לרגע לצלם בסלולריים את הרגע ופשוט שר איתה מלוא גרון. קצת כמו עינת שרוף, מה רע?
אם זה לא הספיק, בסוף ההופעה היא ביצעה כהדרן את הקלאסיקה בעלת אינסוף הקאברים "can't take my eyes of you" ששר במקור פרנקי ואלי, וכהפתעה העלתה לבמה את הזמרת הישראלית שרי. ופתאום זה היה די ברור, גלוריה גיינור היא בעצם שרי האמריקאית. אצל שרי זה היה הלהיט "לעולם בעקבות השמש", ושתיהן ביחד זמרות ששרדו, לא ברור למה ואיך. שרי מופיעה בשנים האחרונות בהצלחה עם עוזי פוקס וגבי שושן במיטב שירי שנות ה-60' וה-70'. גיינור עשתה את אותו דבר רק בדיסקו אמריקאי.
העולם לא שייך רק לצעירים. הוא שייך גם למבוגרים, שרוצים להיזכר ולהתרפק או אפילו להכיר משהו חדש שלא הכירו בזמן אמת. ואולי לפעמים באמת מספיק שיר אחד אייקוני כדי להחזיק תהילת עולם. "I will survive" אחד שווה קריירה שלמה.