ביום ראשון יצא השיר החדש של סטטיק ובן אל "טודו בום". הנה מה שקרה מאז: בכל כלי התקשורת הופיעו ידיעות על קצב ההשמעות של השיר ברדיו וביוטיוב, ששבר את הקצב המוכר בישראל. במאקו מוזיקה דאגנו למילון מונחים, בעיתון הארץ הקדישו שני מאמרים שונים לניתוח השיר, ובאתר T5 מצאו את הרפרורים לסדרות טלוויזיה ישנות בקליפ הנלווה. לא רע.
אפשר כמובן לטעון שזה חסר פרופורציה. בטון דידקטי אפשר לשאול איך ייתכן שאלבום שירי הלדינו המתורגמים שברי סחרוף ואהוד בנאי הוציאו לפני חצי שנה בקושי זכה להתייחסות, ואילו שיר קיץ אחד תופס כך את מרכז הבמה. ובעיקר צריך לשאול אם הכתפיים של סטטיק ובן אל אכן רחבות מספיק כדי לשאת עליהן דיון רציני ביצירתם, ובהשפעה שלה על המוזיקה הישראלית בכלל.
בישראל 2017 אין באמת דיוני עומק תרבותיים. לטוב ולרע, כמעט כל מה שנשאר הוא ריבי מכולת תגרניים עם מירי רגב. אלה כבר לא "המבקרים", רוב הדיון נעשה באייטמים נקודתיים או בפוסטים קצרים בפייסבוק. מי יכתוב כאן את המאמר המקביל לזה שכתבה המבקרת האמריקאית קמיל פליה על ליידי גאגא? מאמר שבו היא הסבירה שבניגוד למדונה ששינתה את העולם, גאגא היא זיוף, ומצאה הרבה מאוד דרכים לבסס את התזה?
אחד האגפים שספגו את המכה הקשה ביותר בתהליך קריסתה של העיתונות הכתובה הוא אגף הביקורת. ובאינטרנט, שבו נמדדות ההקלקות באופן קר ומיידי, קשה להסתיר את המספרים. הנה: הביקורת שפרסמתי כאן על האלבום ההוא של אהוד בנאי וברי סחרוף זכתה ל-3,000 צפיות, ואילו האייטמים על "טודו בום" כבר גרפו כאן יותר מ-100 אלף הקלקות. המאמר הראשון שכתבתי על סטטיק ובן אל, לפני קצת יותר משנה, הביא לבדו 35 אלף הקלקות.
שינו את יחסי הכוחות
בשבוע הבא יקבלו השניים את פרס אקו"ם לתגלית השנה. וכך, בין פרסי מפעל חיים לאלון אולארצ'יק ושלמה בר, יעלו לבמה גם השניים האלה בצרוף המפיק המוזיקלי ג'ורדי, ויקבלו לגיטימציה גם מהממסד הכביכול רציני. גילוי נאות: הייתי השנה חבר בועדת הפרסים של אקו"ם, וכשעברנו על רשימת הפרסים, היה ברור שבן אל וסטטיק יקבלו יזכו. השאלה היחידה שנזרקה לחלל האוויר הייתה "הם באמת פרצו רק השנה? הם לא קיבלו את הפרס בשנה שעברה?". התשובה היא שהשיר "ברבי", הראשון שלהם בגלגול הנוכחי, יצא בנובמבר 2015. הבא אחריו, "כביש החוף", נולד במרץ 2016.
כלומר, מדובר בתופעה של שנה וחצי בדיוק. בזמן הזה הצליחו בן אל תבורי וסטטיק להרעיד את האדמה שעליה עומדת סצנת המוזיקה המקומית ולשנות את יחסי הכוחות. אחרי כמה שנים שבהן המוזיקה המזרחית הייתה הדבר החם ביותר, הם העבירו לעצמם את הלפיד. כרגע אנשי הפופ הישראלי החדש, שרובם צעירים מאוד (ובמקרה של אגם בוחבוט, למשל, מאוד מאוד מאוד), הם נותני הטון. זה גם יצר מהפכה דורית, שהפכה לדרמה גדולה כשגלגלצ אימצו את הדור החדש תוך הבעת זלזול מיותר בנציגי שאר הז'אנרים ובבני הדורות הקודמים.
היתרון הגדול של סטטיק ובן אל הוא שבשלב מוקדם הוקמה סביבם קבוצת ניהול מרשימה וממוקדת מטרה. יום אחד אולי תיכתב ההיסטוריה של המוזיקה הישראלית דרך זווית הניהול, ואז יתברר עד כמה הוא היה משמעותי ברבות מהקריירות הארוכות והמצליחות בתולדות ישראל. ריטה, משינה, עברי לידר, אייל גולן ומשה פרץ, הם חמש דוגמאות בולטות. סטטיק ובן אל גם הם מנוהלים בקפידה, וברור שיש מאחוריהם חשיבה רצינית ולטווח ארוך.
השיטה שלהם, לפחות כרגע, היא להוציא כל שלושה חודשים שיר חדש, מלווה בקליפ, ולהפוך יציאת כל שיר כזה לאירוע מז'ורי. זה כמובן מטיל עליהם את הצורך להביא כל פעם מחדש שיר שראוי לכל ההייפ הזה, ובמקרה הזה "טודו בום" מעלה שאלות מעניינות. זהו השיר השישי של הצמד (אם לא סופרים את "דובי גל"). לפניו היו ארבעה להיטי פופ, ו"זהב" שהיה וריאציה על שירי פיפטיז ורפרר לסרט "גריז". "טודו בום" הוא פחות שיר, אין לו פזמון עם הוק שאפשר לשיר, והוא נשמע יותר כמו טראק שמורכב מכמות לא קטנה של ליינים מוזיקליים שונים זה מזה.
נחמדות בסיסית
הרעיון של "טודו בום" הוא להשתמש בעובדה שסטטיק הוא במקור מברזיל, ולעשות חיבור בין הביט העכשווי האהוב עליהם למוזיקה ברזילאית. התוצאה, מבחינה מוזיקלית, מאוד מוצלחת.
מה שכן, אם מתעקשים להעביר מעט ביקורת בונה, הקליפ של "טודו בום" הוא החלש ביותר שהוציא הצמד עד היום. הפתיחה המצוירת מקסימה, אבל חלק גדול מסצנות הריקוד ערוכות באיטיות, שנותנת תחושה של חובבנות מיושנת. אני מניח שהמטרה הייתה לייצר אווירת רטרו, אבל התוצאה היא של סדרת ילדים ארכאית במובן הפחות סקסי שלה, ולא של הקליפ החם של העונה. ובכלל, אם יש משהו שהחבורה הזאת צריכה להיזהר ממנו, הוא לא להפוך למופע פסטיגל. העובדה שילדים וטינאייג'רים מתים על סטטיק ובן אל לא אומרת שצריך להתיילד. להפך.
הצד החזק של "טודו בום" נמצא ביכולת של סטטיק, בן אל וג'ורדי לייצר שיר פופ ישראלי קייצי, שנשמע כמו להיט בינלאומי של השמות הגדולים בעולם. זה סקסי, זה עדכני, וזאת איכות פופ שעומדת בשורה אחת עם הדברים שמובילים את הפופ הבינלאומי. במובן הזה, קצת כמו כוכבת השבוע שלנו גל גדות, חלק מהקסם של הסטטיקים הוא בכך שהם גורמים לנו לזקיפות קומה בתחרות המתמדת שלנו עם מה שמגיע מעבר לים.
ואולי יש בהשוואה הזאת לגל גדות עוד משהו. כמו במקרה שלה, גם סטטיק ובן אל תבורי הם דמויות מעוררות הזדהות, שמאפשרות לנו לחבק אותם באהבה גדולה ולהשאיר בחוץ את סוג המרמור שמאפיין למשל את היחס של הישראלים לבר רפאלי. הסטטיקים הם נחמדים ובגובה העיניים. כמו שהתברר ב"כוכב הבא" הם גם רהוטים, עדינים ומנומסים.
אין אצל השניים האלה תחושה של סקס גס באוויר, ושום דבר שמזכיר קליפים אמריקאיים מפוצצים בישבנים של בחורות בביקיני. בן אל וסטטיק נראים יותר כמי שרוצים להתנשק בספסל האחורי של מכונית מאשר לצאת ללילה של סקס, סמים ואלכוהול. וזה אולי עוד אחד מסודות הקסם שלהם, שכובש את ישראל השמרנית. כשמוסיפים למשוואה את סיפורו האישי הנוגע ללב של הילד המאומץ סטטיק (לירז רוסו), ואת הסיפור על שימי תבורי שרב עם ילדיו, לא נותר אלא לרצות ולחבק אותם. שזה הדבר שישראלים הכי רוצים לעשות. סלבס כועסים הם אאוט, החמודים הם אין. זה עידן הסלב הלא מתנשא.
לא בטוח מה יהיה אורך החיים של הצמד הזה, וכמו זוג אחרי חודש ראשון של רומן סוער הם יגלו שבקרוב מתחילים החיים האמיתיים. להגיע ללהיט ה-12 זאת משימה כמעט מטורפת, שלא לומר על גבול הבלתי אפשרית. מה שבטוח הוא שבינתיים הם התופעה הכי חיובית בתרבות הישראלית. ואין דבר שיהיה יותר כיף לעשות בקיץ הזה מאשר לזמזם במקלחת או בכל מקום אחר "טודו, טודו, בום".