לקח לי זמן להיכנס למצב רוח קורונה הגיוני. כלומר להפנים, להתחיל להתנהג בהתאם, אבל בלי להיות היסטרי ומודאג מהבוקר עד הערב. כזכור, כבר לפני שבועיים הייתי כמה ימים בהסגר אחרי שחזרתי מברלין. אז ההסגר ההוא נגמר וחזרתי לחיים - שהתחילו להשתנות מדי יום. בשישי שעבר עוד ישבתי עם חברים בבית קפה, עד שבאו ההוראות החדשות ונולד הסגר הנושם. כלומר, זה שמכריח אותי לנשום רק בתוך הדירה שלנו.
זה לא שיש לי בעיה להיות בבית כל היום. אנחנו בסך הכל שני אנשים על מאה מטר רבוע; זה לא אתגר נוראי. נכון שברגעים כאלה אתה בכל זאת מצטער שסגרת בשעתו את המרפסת, אבל יאללה. לא כזה אסון. רק שיהיה בבית אוכל והכל סבבה, אלא שבמוצאי שבת הודיע תנור האפייה שלנו שהוא לא יכול יותר ושבק. זה לא שהוא התנור הכי פעיל בעיר, אבל בכל זאת הוא היה בן 25, אז בראשון בבוקר רצתי בהיסטריה לדיזינגוף סנטר לחפש לו תחליף צעיר. כל החנויות כבר היו סגורות, אבל למזלי הבעלים של "סנסנטר" הוותיקה החליט בכל זאת לבוא ולראות אם מישהו צריך משהו. הדלת שלו הייתה נעולה, אבל אפשר היה לראות שהוא בפנים. תוך חמש דקות הפכתי להיות הבעלים של תנור אפייה חדש וזול. ביום שני הביאו אותו אלינו הביתה. ניצלנו.
בתור "עיתונאי ותיק", תמיד מדגדג בקצה האצבעות ללכת לאן שהאקשן קורה ולדווח משם. אני כותב, אתם קוראים. אחרי כל כך הרבה שנים זה אינסטינקט. אז השבוע ישבתי מול המחשב וניסיתי להיזכר במלחמות קודמות. אלה היו כמובן מלחמות מסוג אחר, ובכל זאת. במלחמת המפרץ, למשל, נלחמתי מול ראש העיר דאז שלמה "צ'יץ'" להט על הזכות של אזרחים לברוח ולישון מחוץ לעיר. היה אז מלא אקשן ונסענו כל לילה לירושלים, נסיעה שלקחה כמעט שלוש שעות. אגב, נפגשתי עם צ'יץ' כמה שנים אחר כך באחד מסיבובי המתיחות בצפון. הוא הגיע להזדהות עם תושבי קריית שמונה, אני הגעתי לסקר מטעם מעריב. הכבישים היו שוממים, התושבים היו כולם במקלטים. כך דהרתי במכונית שלי ממקום למקום, עוקב אחרי הבלורית הלבנה שלו. ברקע נשמעו הדי פיצוצים, אבל לא היה ממש מפחיד.
גם השבוע לא חשתי פחד גדול. אני בבית כמו כולם, מה יקרה לי? העצה הכי טובה היא לקום בבוקר ולהתלבש. אוקיי, התלבשתי. ואז מה? לא הרבה. אני מכין לעצמי בספוטיפיי את הפלייליסט האולטימטיבי, קצת רואה סדרות, שעה ביום עושה יוגה בלייב דרך הפייסבוק עם המדריך שלי אביעד. העסק הזה כל כך הצליח שביום רביעי כבר התחברו לשידור איזה 1,400 איש, שזה המון. הבעיה היחידה היא שאי אפשר לראות אחד את השני.
נוער נוער נוער
מתישהו החלטתי עם העורכים במאקו שאסע לבקר במרכז הגדול של מגן דוד אדום בקריית אונו. אני רוצה לראות בעיניים איך עובד המוקד שמקבל קריאות, איך נראה החמ"ל, להבין איך זה עובד באמת. צלצלתי לדובר מד"א זכי הלר, והוא אמר: "אין בעיה. תהיה כאן בשלוש ורבע, נעשה לך סיור".
איתן קצת נכנס לפניקה. "אתה בן 61, עברת צנתור, אתה בקבוצת סיכון. למה שתיסע לשם?". טענתי שזה בכלל לא בית חולים, זה מרכז פיקוד, אין שם אנשים חולים, רק אנשים שעונים לאנשים חולים בטלפון. הוא לא השתכנע, אבל אני כבר הייתי במוד של עיתונאי חוקר. הסכמתי רק לשלוח סמס לקרדיולוג שלי, שהרגיע אותי ואמר ש"אין לך ממש מחלת לב, האנשים בסיכון הם כאלה עם אי ספיקה, והספיקה שלך לגמרי בסדר".
יצאתי לקריית אונו בכבישים בהחלט לא ריקים. נזכרתי שבבוקר קיבלתי הודעה מאחי: הוא נסע להביא את הבת שלו שחזרה משליחות של הסוכנות היהודית בטורונטו, היה בשדה התעופה וחזר מעוצבן. טען ששם הפקרות. אנשים מתחבקים, לא שומרים מרחק, סדום ועמורה. ולכן לא הופתעתי כשהכבישים נראו לי מלאי מדי במכוניות.
הלר אמר שאחכה לו בכניסה, אלא ששם עמדה חבורת תיכוניסטים מתנדבים. הם נראו במצב רוח ממש טוב, עמדו צפופים כאילו כלום. פתאום קצת נבהלתי. למה אנשים עומדים כל כך צפופים? הם גם בלי מסכות, ציינתי לעצמי. כשהלר הגיע שאלתי למה הם לא שומרים מרחק. הוא גער בהם ואני הרגשתי כמו מלשן.
רק לא לנשום
בתור המרכז של מד"א יש תחושת אקשן של חמ"ל. עשרות מוקדנים ומוקדניות עונים כל הזמן לטלפונים, על הקירות רצים מספרים. הלר הראה לי שהם עדיין מצליחים לענות כמעט לכל אדם בתוך 10 שניות ולשלוח עזרה למי שבאמת צריך. זה היה לפני שהגיעו לארץ ערכות הבדיקה החדשות, אבל האנשים של מד"א לא אוהבים להתלונן. הם בתחושה של התגייסות. עושים מה שאפשר.
בזמן שהלר הסביר לי, לא יכולתי שלא לשים לב שאנחנו בחלל סגור עם מלא אנשים. אבל ממש מלא. כשהגיע מנכ"ל מד"א אלי בין, הוא שם לב שאני נראה מודאג. "פשוט תצא כל מה דקות החוצה. זה בסדר".
"למה הם לא לובשים מסכות?", שאלתי. "כי לא צריך", השיב בין. "זה לא מה שעוזר, אנחנו משתדלים שישמרו על מרחק". אחר כך הראה לי איך בנו מחדש את כל עמדות המוקדנים כך שיהיו מופרדות ויהיה יותר מרחק בין האנשים.
אותי זה לא ממש שכנע. לרגע אחד, אבל ארוך, התחלתי פתאום לפחד. מה אני עושה באמצע חדר עם כל כך הרבה אנשים שאני לא מכיר? אנשים ממקומות שונים, בגילים שונים. היו שם צעירים ומבוגרים שנמצאים שם כבר שעות ועובדים במרץ. חיפשתי את הדלת, אבל הם המשיכו להסביר לי. סגרתי חזק את הפה ועצרתי את הנשימה. הכנסתי את הידיים לכיסים כדי שלא אגע בכלום.
חבר שלי, רופא שעובד שם, עבר לידנו. הוא ראה שאני קצת חיוור ואמר "זה בסדר, אין בן אדם שלא מרגיש בשבוע הזה קצת חולה. זה טבעי. לכולם קצת כואב ולא נוח. זאת תגובה הגיונית. אל תדאג". בתגובה נכנסתי סופסוף לנוהל חרדה. הייתה לי תחושה שהאוויר מלא בחיידקי קורונה, ולמעשה, ברגעים אלה ממש – בדיוק כשמנכ"ל מד"א מסביר לי על ההיערכות שלהם ואיך הם שולטים במצב - אני נדבק במחלה ותוך יומיים אהיה בבית חולים, מונשם, מסכן, מתחרט.
כן מעניין מאוד טוב ביי
הרגשתי סחרחורת קלה. הבנתי שזה התקף חרדה, אז נשמתי עמוק. למזלי בין הנמרץ כבר רצה שנתקדם. יצאנו מהמרכז הצפוף לבית ספר תיכון שמוסב ברגעים אלה להיות גם הוא מרכז מד"א עם מוקדנים. המבנה היה די ריק; חוץ מקופסאות של מחשבים שהובאו לשם במהירות לא היה כלום במסדרונות. בחלק מחדרי הכיתות נבנו כבר עמדות למוקדנים, והעמדות האלה הן כבר בהתאם לנהלים החדשים, מקפידות שיהיה מרחק גדול בין האנשים. חלקן כבר היו מאוישות.
בין הוא איש שצמח מהשטח. הוא התחיל את דרכו כנהג אמבולנס בעפולה וטיפס עד כיסא המנכ"ל. הוא איש שמשרה עליך בטחון, נראה שהוא מבין מה הוא עושה ועל מה הוא מדבר. אבל כשעמדנו ביחד בבית הספר, כבר לא כל כך הקשבתי לו. בלי לעשות מזה עניין דאגתי לעמוד רחוק ממנו ומכל אדם אחר, מה שיהיה יהיה. הוא הסביר עוד כמה דקות שבעיניי נראו כמו נצח, ואז יצאנו סופסוף לאוויר החופשי. בין והדובר הלר הציעו להראות לי עוד דברים - את החמ"ל עצמו ומשאית שהיא חמ"ל נייד ונפתחת למשרד ענק, משהו שנכנס לשימוש אחרי אסון הכרמל - אבל אני רק רציתי הביתה.
נפרדתי מהם לשלום וברחתי הכי מהר שיכולתי, נכנסתי לרכב שלי וגמרתי חצי מהבקבוק אלכוג'ל שהבאתי איתי. בדרך הביתה עוד עשיתי סיבוב מעט יותר גדול כדי לראות שתל אביב אכן ריקה וכולם מסתגרים בבית, כמו שצריך. כשהגעתי בדקתי שלוש פעמים שלא עלה לי החום. שעה ארוכה ישבתי על הספה והסדרתי נשימה.
בערב חגגנו ב"זום" יום הולדת לאחיין שלי, איתמר בן ה-15. האחיינית שחזרה מקנדה חגגה איתנו על מסך נפרד, מהבידוד בחדר שלה. היה כיף, ועכשיו כבר באמת שאין לי שום בעיה להישאר בבית כמה שצריך. נתראה ב"זום" בארוחת שישי.