מתישהו בגיל 17 הבנתי סופית שאני הומו. שאין לי עניין מיני בנשים, ויש לי הרבה עניין בגברים. השנה הייתה 1975, ובתור נער עם אינסטינקטים בריאים הבנתי גם שזה צריך להיות סוד כמוס, ושאסור לי - בטח לא בתיכון שבו למדתי - לעשות עם זה משהו. אז הקדשתי לזה הרבה מחשבה והחלטתי שזה יהיה "תחביב". כלומר, אני אתחיל לצאת עם בנות ואכנס למסלול המקובל, אבל אחפש לי במקביל מישהו קבוע שאיתו אממש את מה שאני באמת מעוניין בו. בפנטזיה שלי, שפיתחתי שעות ארוכות באותן שנים, אני ואשתי והילדים המתוקים והוא ואשתו והילדים המתוקים גרים אלה לצד אלה, בית ליד בית, אוכלים ביחד בערבי שבת, יוצאים ביחד לחופשות. בקיצור, מקיימים חיים כפולים יעילים ומושלמים. זה לא קרה, וטוב שכך.
כלומר, ככה אני חושב. העיתונאי הימני-דתי-שמרן קלמן ליבסקינד בטוח שזה דווקא יכול להיות סידור נהדר. בעיני רוחו המשונה, אילו הייתי חוגג השבוע 32 שנות נישואים עם אישה שאני לא נמשך אליה, זה היה נפלא. בעיניו, אישה שחיה שנים בתסכול מזה שבעלה לא באמת נהנה מסקס זה בסדר, העיקר שיש ילדים. זה מחיר הגיוני לשלם כדי לשמור על הסדר החברתי. ליבסקינד, שעד לאחרונה השתמש גם במושג "טרור להט"בי", לא יכול לסבול עולם שיש בו גם משפחות עם אבא ואבא או אמא ואמא. כדי לשמור על העולם הישן הוא מוכן בקלות להקריב את אושרם של הומואים רבים, ובהתאם גם את זה של הנשים הסטרייטיות שיתחתנו איתם.
ליבסקינד, נשוי ואב לילדים, ודאי יודע שחיי משפחה אינם דבר מושלם. למי אין צרות? טענות? באיזו משפחה אין פגמים? ולכן בעולם שלו זה לא כל כך נורא שהומואים יוותרו קצת, העיקר שהתמונה של ההורים בגן הילדים תהיה מושלמת. לצד כל אמא עומד אב גאה, גם אם הוא גאה ונהנה בעיקר להתחכך באב שעומד לידו.
איך עושה הומו
מה שקלמן ליבסקינד מטיף זו הומופוביה. הומופוביה ברורה. זה לא משנה שהוא מדבר בנימוס, שהוא נעים הליכות. כשהתארחתי לפני כמה חדשים בתכנית הטלויזיה שלו ושל אראל סג"ל הוא היה סופר-נחמד והשתדל שלא ארגיש מותקף. הבעיה היא שהומופוביה היא לא נחלתם של אנשים משולחי רסן ולשון כמו יורם שפטל ובנצי גופשטיין; כמו כל גזענות, היא מגיעה לפעמים גם עם מתק שפתיים.
וכך, שנה אחרי שכתב טור איום שבו ירה לכל הכיוונים באופן לא מתוחכם במיוחד, ליבסקינד חזר השבוע ב"מעריב" אל טיפולי ההמרה. הפעם הוא בא עם מה שבעיניו נראה תחמושת רצינית: הוא מצא שני גברים שעברו טיפולי המרה והם מאושרים בחייהם החדשים כראשי משפחות, נשואים לנשים ואבות להרבה ילדים. מתברר שאחרי הטור מהשנה שעברה הסכים ליבסקינד להיפגש עם "חברותא", קבוצה של הומואים דתיים, ולשמוע את הצד שלהם. היה מפגש מוצלח, אבל ליסקינד לא השתכנע. אחרי שהחוק נגד טיפולי המרה עבר בכנסת בקריאה טרומית, הוא החליט שהוא לא יכול לשתוק. לכן פרש בסוף השבוע את סיפוריהם של פ' ונ', שהשם יתברך ברא אותם כהומואים, אבל הם הצליחו "לצאת מזה". בטון הענוג שלו הוא שואל, כאילו בתמימות: למה לא לתת לאנשים לבחור? (שזה הבון טון החדש-ישן של שימוש מכובס במושגים ליברליים באופן שקרי. כן כן, גם שרה נתניהו עברה תקיפה מינית).
למה באמת לא לתת למי שרוצה לבחור? שאלה שהיא שקר גדול. הומו שרוצה לחיות עם אישה יכול לעשות את זה מתי ואיך שבא לו; איש לא יעצור אותו בדרכו (ואגב, אם ילך לפסיכולוג מקצועי ורציני ויבקש עזרה כדי להרגיש יותר נח עם עצמו בסיטואציה שבחר, הפסיכולוג יעזור לו). בניגוד למה שאולי קורה בסיוטים הליליים של ליבסקינד, הומואים לא פועלים כל היום כדי לגייס מתלבטים ולהפיל אותם לעולם שלנו, בדיוק כמו שחילונים לא מנסים לשכנע דתיים לחזור בשאלה. להפך. זה תמיד אנשים כמו ליבסקינד שיציעו לך לבוא "לעשות שבת" ולראות כמה זה יפה, ואז "לראות את האור".
יותר מזה, ה-ב' בלהט"ב מוקדשת למי שנמשכים גם לגברים וגם לנשים. בתוך המציאות המאתגרת הזאת עושים בסוף בחירה כלשהי; איש מאיתנו לא יכעס אם גבר שנמשך גם לגברים וגם לנשים יחליט לחיות בסופו של דבר עם אישה, ולהצניע את המשיכה האחרת שלו. עדיף כמובן שהאישה תדע מזה, ועדיף שהוא באמת יהיה שלם עם עצמו ולא יצטרך מדי פעם "ליפול".
לענות לליבסקינד שוב ושוב, להסביר לו שהוא גורם נזק בעיקר להומואים צעירים במגזר שלו שמעריכים אותו וקוראים אותו, זה כבר משעמם. ברור לכל שזאת מלחמת מאסף. כשבממשלה יש שני שרים הומואים, וסמוטריץ' הוא פוליטיקאי עבר משעמם שהיה שר תחבורה נהדר (גיחי גיחי) וממשיך להתנצל על "מצעד הבהמות", ברור לאיזה כיוון הולכים הדברים. הבעיה היא שעוד לא קם בציונות הדתית האיש האמיץ שיודה שצריך מחשבה מחדש על היחסים בין החרד"לים לבין הלהט"ב, אבל אף פעם לא מאוחר. ויש לי גם מועמד: נפתלי בנט, האיש שרוצה להיות ראש הממשלה הבא של ישראל, ויצטרך שוב לחכות 100 ימים לפחות.
להט"ב + חרד"ל. תנו לזה רגע
שלא כמו איילת שקד, בנט מעולם לא נתפס באמירות מקושקשות ולהט"בופוביות. אחרי הרצח של שירה בנקי הוא אפילו ביקש לבוא ולנאום בעצרת הזיכרון בגן מאיר בתל אביב. כשר חינוך הוא היה קשוב מאוד ל"איגי", ארגון הנוער הגאה, וכזכור היה גם הפיאסקו של ארוחת הערב עם אשתו מול אסי ואלברט. זה לא הצליח, אבל הוא לפחות ניסה. בשבועות אלה שובר בנט את הראש איך לשכנע מצביעי מרכז - אלה מהם שחושבים שהוא אכן מתגלה בקורונה כמנהיג רציני - להצביע עבורו בבחירות. ברור לו שברגע האמת המצביעים האלה יפחדו ממנו, מכך שהצבעה בשבילו היא הצבעה לימין משיחי מטורף. שהוא רק סיפור כיסוי.
אם בנט רוצה באמת לשכנע שהוא מביא איתו רוח חדשה, הוא צריך להקדיש את החודשים הבאים כדי לארגן מחדש את המשוואה: מתנחלים נלחמים בלהט"בים. הוא יכול לנסות לשכנע אנשים כמו ליבסקינד - או להבדיל הרב יגאל לווינשטיין - לשנות פאזה, להחליף כרטיס, תקראו לזה איך שבא לכם. או שהוא יכול סתם להתנער מהם ולהסביר שהמפלגה שלו תייצג גישה חדשה ששואבת מהיהדות האורתודוכסית האמריקאית (הלא חרדית).
קולו של בנט צריך להישמע. למשל כאשר אראל סג"ל, במהלך מאכזב ותמוה, יוצא נגד שילובה של נערה טרנסית ערבייה במוסד לנערות במצוקה ומתעקש להציג את הטרנסית הנלחמת על חייה מול בני משפחתה שרוצים להרוג אותה כ"בחור ערבי". זה בדיוק מסוג המקרים שבהם כל מה שצריך זה לנשום עמוק, ולהבין שהעולם קצת השתנה. שנערה טרנסית שבורחת מהאחים שרוצים להרוג אותה היא לא "בחור". והיא בוודאי לא תגרום שום נזק לנערות שאיתן תשהה במוסד הרווחה. להפך.
לא כל כך מסובך לחולל את המהפך הזה. נראה לי שאם בנט יתרכז בעניין הזה, הוא יוכל גם לעשות שינוי אמיתי וגם לעזור לעצמו בדרכו החדשה. מה גם שההתנחלויות והמעוזים הכי גדולים של הציונות החרד"לית ממילא מתמלאים בעוד ועוד להט"בים גאים שיוצאים מהארון ועושים שם רעש. יש לי תחושה שאם נפתלי בנט יתרכז, הוא ימצאו הרבה יותר בני ברית במחנה שלו ממה שהוא דמיין.