בית המשפט העליון קבע אתמול, סוף סוף, שהאפליה נגד הומואים בחוק הפונדקאות היא טירוף. זאת אפליה שאין לה שום סיבה או הגיון. במיוחד במדינה שבה הילודה היא אובססיה. טיפולי פוריות לנשים הם בכמות שאין לה כמעט מקבילה בעולם, ובאופן כללי הלחץ להביא צאצאים נוכח באופן כמעט מוחשי. 

בכנסת ישראל הנשלטת כבר שנים על ידי מיעוט דתי קיצוני, קשה מאוד להעביר חוקים בעד שיוויון לקהילה הגאה. מה גם שבשנים האחרונות נוספו אל הרבנים הזקנים מימי הביניים מהגטו בירושלים ובני ברק, קבוצת רבני ההתנחלויות שבאופן לא צפוי הפכו לנושאי דגל אי השיוויון. גם בענייני שירות נשים בצבא, וכמובן בענייני קהילת הלהט"ב. למה? לא ממש ברור, מה גם שבקהל החרד"לי יש נוכחות הולכת וגוברת של בני ובנות הקהילה שעומדים על זכותם להיות מי שהם.

נותר רק בית המשפט העליון, האורים והתומים, שאליו נושאים כולם עיניים כדי שיציל אותנו. שנים ארוכות היה בית המשפט העליון המושיע שלקח על עצמו לתקן את מה שהכנסת אינה מסוגלת. וזה עבד יפה. את כל זכויותיה עד היום, קבלה הקהילה דרך בתי המשפט. הכל. שיוויון בעבודה, אי אפליה, שום דבר מזה לא נחקק בכנסת. אלא שכל זה השתנה בשנים האחרונות. מצד אחד הרים ראש הימין השמרני, שבקדנציה יעילה של איילת שקד הצליח לשנות את כיוון הרוח הנושבת בבית המשפט העליון. ומצד שני בנימין נתניהו שכדי להציל את עורו, משלח את סביבתו להתנכל למערכת המשפטית כולה.

רק לפני שלושה שבועות יצא מבית העליון פסק דין דוחה שמטיל ספק בלגיטימיות של הורות חד מינית. פסק דין שעוד יצטרכו לדון בו, ואגב מנוגד ברוחו לחלוטין לפסק הדין המושלם מאתמול. ולכן פסק הדין החדש הוא לא רק רגע של אושר, ותיקון שהיה מחויב המציאות, אלא גם רגע שכדאי להיאחז בו. לא בטוח שהפסיקה הזאת אינה נצנוץ אחרון של שפיות וערכים ליברלים, חילונים מתקדמים, שיש סיכוי שיעברו מהעולם.

איתי ויואב פנקס ארד, בעזרת עורך הדין חגי קלאי ושותפו אוהד רוזן, הביאו אתמול ביחד עם עמותת אבות גאים, הישג עצום לקראת שיוויון אפשרי ללהט"בים. כל הכבוד להם. הם עשו מה שלהטב"ים עשו לאורך הדורות: התעקשו על מאבק אישי, ספציפי, שישנה את המציאות למען כולנו. הם לא הרפו, ולא נסוגו, עד שהתקבל פסק הדין התקדימי. אבל כבר בערב צינן את ההתלהבות שר המשפטים אמיר אוחנה שפרסם מיד הצהרה: "באופן עקרוני, אני שמח מתוכן פסיקת ביהמ״ש העליון – התומכת בדיוק בדברים בהם אני מאמין. יחד עם זאת, אני חייב גם להישאר נאמן לעקרונותיי: מי שאמור לקבל את ההכרעות הערכיות בדמוקרטיה, זה הציבור באמצעות נבחריו, כלומר – הכנסת".

שזאת כאילו עמדה אידאולוגית. אוחנה, כמו כל חבורת הצעירים שמקיפה את יאיר נתניהו, אימצו גישה הקוראת לצמצם את כוחה של מערכת המשפט, ולתת לפוליטיקאים להחליט. אלא מה, אוחנה יודע שבכנסת, בוודאי אם הליכוד ינצח בבחירות, אין שום סיכוי לחקיקה להט"בית, או כמו שאמרה בשעתו הצוררת הראשית שקד "מי שרוצה זכויות ללהט"ב, שלא יצביע לנו". ברור שבממשלה ימנית בראשות נתניהו, בין סמוטריץ' לליצמן, החלטת בית המשפט לא תתרגם לחוק. יש כאן לא מעט צביעות. אוחנה נשוי, ואב לשני ילדים מפונדקאות שנעשתה בחו"ל. אם רק הכנסת הייתה קובעת, סיכוי סביר שאוחנה לא היה יכול להתחתן, בוודאי לא להיות הורה. קצת בעייתי שאת שני ילדיו המתוקים, שאותם קיבל בעזרת בית המשפט, הוא אינו מכניס למשוואה. אם הוא כזה ערכי, למה הוא לא חיכה עם הילדים והחתונה עד שהחוק בכנסת ישתנה?

בפסיקה אתמול קבע בית המשפט כי אם תוך שנה הכנסת לא תתעורר, בית המשפט יתערב. זה אומר שעכשיו יש שנה לכל הצדדים להתארגן על הקווים. בואו נגיד שאם תחוקק כאן "פסקת התגברות", ההומואים שרוצים פונדקאות בישראל יכולים לשכוח מזה. למעשה הפסיקה של בית המשפט, היא כרגע יותר התרסה מרנינת לב של אסתר חיות וחבריה, נגד החמדנות ההולכת וגוברת של המגזר החרדי והחר"דלי.

צריך לראות את הפסיקה הזאת, בעיתוי הזה, כניסיון (כמעט נואש) של האנשים החכמים מירושלים, לטלטל מעט את המערכת, ולהזכיר לעולם שישראל אמורה להיות מדינה דמוקרטית, שבה כל האזרחים הם שווי זכויות. לא דרום אפריקה בסגנון איתמר בן גביר, לא רוסיה בסגנון פוטין, לא ארץ עם טיפולי המרה בסגנון הרב רפי. כל המגמות האלה, שכל כך התגברו בשנים האחרונות, מגולמות בפסק הדין היפה, שהתפרסם אתמול.

בתור הומו שראה לא מעט בחייו, הקריאה בפסק הדין הייתה מרגשת והביאה אותי כמעט לכדי דמעות. זה לא מובן מאליו, שבעידן הזה יתפרסם פסק דין כזה. חד, חלק, מדויק. פסק דין שמזכיר שהמדינה לא יכולה להפלות הומואים רק כי בא לה. שהדברים האלה כבר לא אוכלים. נותר רק לקוות שבית המשפט יצליח לשמור על כוחו גם אחרי יום שני הקרוב.