בספטמבר 1969 הייתי רק בן 11, אבל איכשהו כבר הבנתי מה מעניין אותי ומה לא. אמא שלי הייתה קונה בכל שבוע את "העולם הזה" והייתי קורא אותו במלואו, מההתחלה עד הסוף. אני חושב שככה נפלתי בשמאלנות; אורי אבנרי כישף אותי. היה שבועון נוסף בשם "עולם הקולנוע" עם כתבות על כוכבי הוליווד, אבל אותי עניינו יותר מוזיקה, שירים, מצעדי פזמונים, ככה שהמצאי הקיים לא באמת סיפק אותי. וגם - לא יודע איך - כבר אז הבנתי שהחיים בחדרה הם לא האופציה היחידה. שיש בעולם מקומות יותר שווים.
יום אחד הלכתי לקיוסק לקנות שבועונים וראיתי מודעה גדולה: בקרוב ייצא עיתון חדש, "להיטון". ואני לא יודע איך ילדים מבינים מה שהם מבינים, אבל הרגשתי שזה רגע גדול בשבילי. ואכן, כשיצא הגיליון הראשון הבנתי שהחיים שלי השתנו בבת אחת.
להיטון המקורי היה מגזין קטן יחסית (קצת פחות מנייר A4) שבשלב הראשון יצא רק פעם בשבועיים, אבל היה מלא וגדוש בכל מה שהייתי צריך באותם ימים. כבר בגיליון הראשון כתבו על רבקה זוהר ויגאל בשן, היו כתבות על אמנים אהובים מחו"ל כמו הבי ג'יז, פרסמו דירוג של מצעדים מהארץ ומהעולם ואפילו טקסטים של הלהיטים הכי שווים, כך שיכולת לשבת ליד הרדיו, להקשיב לשירים ולשיר ביחד עם הזמר. או, יותר כיף, לקנות תקליטון עם הלהיט האהוב עליך ולנגן אותו הלוך ושוב במשך ימים שלמים (תקליטון, למי שלא יודע, היה ויניל קטן שקראו לו 7 אינץ', עם שיר אחד בכל צד).
זה הרגע להזכיר שהעולם בשנת 1969 היה שונה לגמרי. רק שנתיים אחר כך, לבר מצווה, קנו לי טייפ קסטות שאפשר לי להקליט מהרדיו תכניות או שירים; עד אז, מה שלא שמעת, פספסת. מעט התקליטים שהצלחתי לקנות לעצמי היו כל מה שיכולתי להקשיב לו בבית, כי גם ברדיו ניגנו שירים בשעות מסוימות בלבד. אבל יותר חשוב, עד להיטון הייתה ישראל כולה בשחור-לבן. כוכבי הלהקות הצבאיות לבשו כולם מדים ובאופן כללי הזוהר היחיד היה אורי זוהר. להיטון כאילו הגיע יום אחד וצבע את העולם בצבעים. זוהרים. עם מכנסיים מתרחבים ומיני.
בתוך שבועות מעטים הוא הפך למרכז החיים שלי, מין אגרת שכותבים במיוחד עבורי מעולם רחוק שיום אחד אולי אגיע אליו. לעולם הזה קראו תל אביב, ושם – ככה ראיתי בתמונות - יש בתי קפה שבהם יושבים חתיכים וחתיכות, מעריצים ומעריצות. יש מוזיקה ויש אנשים שמתעסקים כל חייהם ביצירה. אתה יכול ממש לראות את אושיק לוי באולפן מקליט שיר חדש, או את שולה חן יושבת בבית קפה עם חברותיה הזמרות. מי היה מאמין שיום אחד אהיה חלק מכל זה.
לגור איתו
טוב, לא הייתה ברירה. התחלתי לתלות על קירות החדר שלי תמונות, שזה כמעט כמו הפוסטרים שיבואו שנה אחר כך. אמא שלי אמרה שלא טוב להדביק תמונות על הקיר עם נייר דבק ודרשה שאקנה בריסטולים, אדביק את התמונות עליהם ואז אתלה כל פוסטר על הקיר עם ארבעה מסמרים. זה היה קצת מגוחך, אבל ככה התחלנו. והייתה לי עוד דילמה: רציתי לשמור את כל הגיליונות למזכרת, כי הם נראו לי כמו מין תנ"ך. אז גזרתי רק תמונות שמהצד השני שלהן היו מודעות פרסומת, כדי לא לפגוע בגיליון עצמו.
שנה לאחר הגיליון הראשון ההוא השתדרג להיטון, הפך לשבועון והתחיל לחלק פוסטרים ממש שווים. צבעוניים, בגודל 50X70 ס"מ, ממש כמו בחוץ לארץ. מיד החלפתי את התמונות הקטנות בפוסטרים הגדולים והחדר שלי נראה לגמרי אחרת. זה קפץ עוד מדרגה כשלהיטון יצא במבצע החדשני "פוסטר בגודל טבעי" - פוסטר של 200X70 ס"מ שחולק לארבעה תשלומים. ממש ככה: בשבוע הראשון קיבלת את הרגליים, בשני את המפשעה, בשלישי את הטורסו ובשבוע הרביעי והאחרון את הפנים. אריק איינשטיין, יגאל בשן ומייק ברנט היו הראשונים שזכו לכבוד הזה. ככה בעצם עברתי לגור עם מייק ברנט, שהיה מביט בי בזמן ששכבתי במיטה, בגודל טבעי.
אני מתעכב על הפוסטרים כי זאת דרך להדגים את השינוי שהביא להיטון. בתוך שנה בערך מרגע שיצא לעולם, השבועון הוביל מהפכה שקטה בדפוסי ההערצה בישראל. מתקשורת שכולה בגרוב של צנע, להיטון נתן לבני הנוער את אלילי הזמר שלהם בתמונות צבעוניות ולוהטות. הפך אותם לכוכבים, הסביר שיש כאן עולם שלם. הם יזמו שם פרס שנתי בשם "תקליט הזהב" ואירועים אחרים שהפכו אנשים כמו שלמה ארצי וששי קשת מסולני להקה צבאית שהשתחררו לכוכבים שבני נוער מעריצים. שם נזרעו הזרעים הראשונים ל"ערב טוב עם גיא פינס".
בשנת 1971, לכבוד יום העצמאות, הביאו לפארק הלאומי ברמת גן מופע של להקות מצליחות מחו"ל. שוקינג בלו בלהיטם "ונוס", מונגו ג'רי בלהיט "בקיץ" וכריסטי עם הלהיט המהמם "נהר צהוב", ופתאום התברר שיש בישראל מספיק קהל צעיר שיודע לצרוח כמו שצורחים בחו"ל בהופעות של הביטלס. אמנם באיחור של כמעט עשור, אבל בכל זאת, להיטון גרם לישראל ליישר קו עם העולם.
הראשון שבאמת השתמש בכל האנרגיה הזאת היה צביקה פיק, כוכב הפופ הישראלי הראשון. מיד אחריו - מייק ברנט, השותף שלי לחדר והכוכב הכי גדול של התקופה.
מה קרה לילד
הנה סיפור שאני מאוד אוהב. שנים אחר כך, כשכבר הייתי בעצמי עיתונאי בתל אביב, פגשתי מישהו שעבד ברדיו, ברשת ב'. הוא סיפר לי שהוא ואבא שלי שירתו ביחד במילואים ובאחת ההזדמנויות - בערך בשנת 1975, כשאני הייתי בתיכון - אבא ניגש אליו וביקש להתייעץ: "הבן שלי, כל מה שמעניין אותו זה מצעדי פזמונים, שירים והעיתון הזה להיטון. אני לא כל כך מבין בזה. אתה מהרדיו, תגיד, זה רציני הדבר הזה או שזה בלבול מוח?". האיש התל אביבי הנחמד הבין בדיוק. הוא חייך אל אבא שלי ואמר: "אל תדאג, זה לגמרי בסדר. שיגמור תיכון, ילך לצבא ואחר כך יבוא לתל אביב. תשלח אותו אליי, לרדיו. אצלנו יש המון כאלה".
להיטון היה כמובן מעצים אירועים; כך היה עם עליית המחזמר "שיער", שההורים שלי לא הסכימו שאראה כי היה שם עירום, וכך היה גם עם פסטיבל וודסטוק. כשיצא בארץ האלבום המשולש הראשון המתעד את הפסטיבל, להיטון הציע לקוראיו ספיישל וחידון מיוחד. היו שם 12 אמנים (רובם לא מוכרים לצעירים כמוני) שהשתתפו בפסטיבל, וכל מה שהיית צריך לעשות זה לזהות אותם בשמם ולשלוח גלויה, "בין הפותרים יוגרל האלבום". כמובן שלא היה לי שמץ של מושג מיהם ג'ון סבסטיאן, ארלו גוטרי או קאנטרי ג'ו מקדונלד, ובוודאי שלא יכולתי לזהות אותם. אלא שלמזלי, ב"עולם הקולנוע" שאמא שלי המשיכה לקרוא השתמשו בדיוק באותן תמונות בכתבה על וודסטוק. מיד העתקתי את השמות, שלחתי גלויה ולשמחתי העצומה זכיתי בתקליט שהגיע כעבור חודש בדואר. אלבום משולש עם עטיפה נפתחת. אני חושד שהייתי בערך האדם היחיד שענה נכון על החידה ההיא.
הרבה גלגולים עבר להיטון. ב-1976, כשהתגייסתי לצבא, הוא התאחד עם המתחרה הגדול "עולם הקולנוע" והחל לדשדש. בשנות ה-80, כשהחלה מהפכת המקומונים והעיתונות כולה השתנתה, הוא כבר החל להיראות קצת מיושן. הטון הידידותי והמלטף, ההערצה האינסופית לכוכבים - כל אלה כבר לא היו הבון טון. העיתון שינה פורמטים ופרצוף עד שסיים את תפקידו ההיסטורי ונעלם, אבל לחיי הוא חזר לפני כמה שנים דרך עמוד הפייסבוק המעולה שנקרא פשוט "להיטון". מעלים שם מדי יום תמונות יפות מפעם, חוגגים ימי הולדת ומה לא. רק החודש הראו שם בין היתר את המילים לכל שירי פסטיבל הזמר המזרחי משנת 1980 וחגגו יום הולדת לנורית הירש עם תמונה יפה שלה ושל אהוד מנור. 18 אלף גולשים עוקבים אחרי העמוד הזה; לא המון, אבל מספיק כדי שתהיה שם תנועה נעימה.
לפני שהתגייסתי לקחתי את 100 הגיליונות הראשונים של להיטון, סידרתי אותם יפה, ארזתי בקופסה ושמתי במחסן של הבית. עשור אחר כך הבנתי שיש שם אוצר, חזרתי לחדרה והפכתי את המחסן, רק כדי לגלות שבאיזה חורף של רטיבות הושמד כל האוצר הזה כמעט סופית. זה היה רגע מאוד מדכדך של חוסר אונים, הרגשתי כאילו חלק מהילדות שלי נמחק. מאז כבר עברו עוד 30 שנה, ואתם יודעים מה? הדף הזה של להיטון בפייסבוק הוא תחליף לא רע.