ביום שלישי, שתיים בצהרים, יצאתי ממשרדי רדיו לב המדינה שממוקמים בקניון לב הזהב בראשון לכיוון הבית שלי. סתם יום של חול. בחוץ הייתה שמש נעימה. החלטתי לנסות לבקר חברה שגרה ליד עירית תל אביב. הכנסתי את כתובתה לוייז. הוא חישב חישובים ואמר 50 דקות. לרגע חשבתי שהוא התבלבל. הכנסתי שוב את הכתובת והוא חזר על ההערכה שלו. חמישים דקות!
החלטתי לוותר ולנסוע סתם הביתה. בדרך כלל זאת נסיעה של רבע שעה, אבל עכשיו הוייז אמר שזה יקח חצי שעה. עליתי על האיילון ותוך כמה דקות הבנתי הכל. מהגשר באזור רחוב חיל השריון צפונה, התנועה עמדה. כאילו השעה עכשיו שבע וחצי בבוקר. לקח לי רבע שעה עד לה גרדיה. כשירדתי לכיוון רחוב הרכבת ראיתי שגם בכיוון היציאה מתל אביב החוצה התנועה עומדת כאילו אנחנו באיזה שעת עומס פסיכית. נזכרתי שרק לפני כמה ימים נסעתי בשעת צהרים מוקדמת ורגועה לפגישה ברמת החייל ונתקעתי בירידה לאיילון לאיזה רבע שעה.
מפה לשם דרך כל העיקופים לקח לי עוד רבע שעה להגיע כמעט עד הבית. כמו שאני נוהג לעשות בחדשים האחרונים, קיללתי בלב את שר התחבורה ישראל כץ, אבל זה לא ממש שיפר את הרגשה שלי. ואז בכניסה לרחוב שלי, מזא"ה, גיליתי שהתחיל כבר הפקק של אחרי הצהרים וכל התנועה עומדת. וככה כשאני יושב במכונית ברחוב שלי, מאה מטר מהבית, דקות ארוכות, העצבים שלי עומדים להתפקע, פתאום הבנתי: אם אני לא רוצה להשתגע, אני חייב להרים דגל לבן ולהגיד שהפסדתי. אני מוכרח להיכנע.
אין דבר שאני אוהב פחות מאשר להפסיד במלחמות צודקות. אני אדם אופטימי. כל חיי האמנתי שאפשר לשנות את העולם, לנצח מלחמות צודקות, ובכלל לעשות את החיים טובים יותר. אבל בשנים האחרונות, כשהחיים בישראל הופכים באופן כללי לסיוט, אני מתחיל להבין שבשביל השפיות הנפשית הפרטית שלי, צריך לפעמים לוותר. לוותר ולהתרגל למצב החדש שנכפה עליך, גם אם הוא לא צודק, ואפילו מקומם.
כבר ארבעה חודשים שיש כאילו עבודות להקמת רכבת קלה. ליד הבית שלי, בצד הדרומי של בגין, יש רוב היום שלושה או ארבעה פועלים אפריקאים עגמומיים, שהולכים ממקום למקום ומזיזים דברים, הרבה פעמים אני רואה אותם מנקים את הגדרות שהוקמו ומתקנים אותן. בשבוע האחרון הביאו סוף סוף מנופי ענק. והקימו איזה מתקן קידוח, שהופך את היציאה מהרחוב שלנו לא רק קשה אלא גם מסוכנת. יתכן שזה יתחיל בקרוב. אבל זה עומד ככה כבר ארבעה חודשים.
בתחילת העבודות, כשהתברר שעשו איזו פשלה וכל התנועה מאיילון זורמת היישר לרחוב נחמני חסמנו את הרחוב והצלחנו להזיז ממנו את התנועה, אבל בזה זה נגמר. לאף אחד לא אכפת שארבעה חודשים העולם סובל. לקח לי זמן אבל הבנתי, שהשכונה שלי היא זאת שבאמת אכלה אותה באופן לא פרופורציוני, מה שאומר שמי שלא גר בשכונה לא מבין בכלל על מה אני מדבר. או לפחות לא יכול להיות אמפטי.
העובדה שכל התנועה בגוש דן השתגעה, שהכל פקק פקוק בסגנון בנקוק, לא באמת מייצרת מחאה. זה שיהודה הלוי ושדרות רוטשילד הפכו למיני איילון, לא באמת מזיז לאף אחד. הנהגים שנתקעים עכשיו בערב המוקדם בצמתים שסביב עזריאלי ומקללים, לא יכולים להתאגד. וככה החזון המופרך של ישראל כץ, שלא לקח בחשבון את הצרכים של פרויקט כזה בסביבה אורבנית, הופך למציאות. כואבת, מסריחה, אבל מציאות.
כתבתי על זה כאן במאקו ובפייסבוק. דברתי על זה ברדיו, בטלוויזיה, איפה לא? השקעתי אנרגיה בויכוחים, ובכמה מקרים כמעט רבתי עם חברים קרובים שגרים בצפון העיר בטענה שהם אטומים ומנותקים. ניסיתי לעורר אהדה, להסביר שאני כלוא עכשיו ברחוב ששעות רבות ביום אי אפשר לצאת או להיכנס אליו בלי להיתקע בפקק, אבל נכשלתי. הצרות שלי לא מעניינות אף אחד. ופתאום בפקק של יום שלישי ראיתי את האור.
זה היה רגע רוחני כזה. מיסטי. השמש סינוורה אותי. לא היה שם איש עם זקן לבן, אבל היתה לי הארה. הבנתי שאני חייב להפסיק. להיכנע. להרים ידים. לצעוק: "לא לירות, לא לירות". ופשוט להכיר בתבוסה שלי. להודות שזה לא הצליח. הפרויקט המחורבן של ישראל כץ יקרה. ולא רק זה. אני צריך להכנס למוד אחר ופשוט לארגן את חיי מחדש. להבין שכמו חזון של ארגונים סביבתיים או ירוקים, אני נכנס לעידן שבו אין לי אפשרות להשתמש ברכב פרטי בשעות היום. שפרט למקרים ממש מיוחדים, אני אצטרך לבנות על תחבורה ציבורית, מוניות ובעיקר על הליכה ברגל ואופניים. אולי לקנות אופנים חשמליים, ואם אהיה ממש נועז אפילו לעשות רשיון על טוסטוס. דבר שתמיד פחדתי ממנו.
המציאות השתנתה, לפחות לעשור הקרוב, וכשכל זה ייגמר, מי יודע מה בכלל יהיה כאן בתל אביב, או מה יהיה עלי. הגיע הזמן להבין שכמו בניו יורק, רכב פרטי הוא כמעט מחוץ לתחום. שכמו במרכז לונדון או מרכז פריז, אין לך אפשרות להחזיק רכב. נכון ששם לפחות יש תחבורה ציבורית מעולה, אבל לא נתחיל שוב את הדיון הטרחני על מה יהיה בעוד עשר שנים עם הקו האחד הזה שבונים לי על יד הבית ומוביל לפתח תקוה.
בואו נתרכז בי, בהבנה שהפסדתי. יש משהו משחרר בידיעה שהובסת, שהמלחמה שלך מול כוחות גדולים ממך נכשלה, ועכשיו תצטרך להתארגן מחדש ולחיות בעולם שאינו העולם שהיית רגיל אליו. לא תוכל יותר לסוע למכון כושר בעשר דקות כי הדרכים חסומות. לא תוכל להגיע לצפון העיר בזריזות. אלא אם כן תחליף את כלי תחבורה שלך ומיד. "אתה לוזר" אמרתי לעצמי, אבל זה ממש לא נורא, כי אתה לא בד. ועכשיו אתה יכול לנשום עמוק ולהמשיך את החיים. אחרי עוד רבע שעה הגעתי הביתה מבסוט. ואז יומיים אחר כך ראיתי את התמונות מחתונת השטן. אבל זה ממש ממש לא קשור. מה הקשר בין מאבק תחבורה למאבק על דמותה של המדינה או על השלום?
