שתי חדשות לא נעימות נחתו כאן בשבועיים האחרונים. לנה דל ריי ביטלה את הופעתה בישראל, ואיתי טיראן הודיע בראיון ל"הארץ" שהחליט להעביר את מרכז חייו לגרמניה. זה אף פעם לא נעים כשאמן בינלאומי אהוב מבטל את הופעתו או כשאמן מקומי חשוב מודיע שהוא לא יכול יותר לחיות כאן, וזה קשה במיוחד לאנשי המרכז-שמאל הציונים - שלפחות לרגע אחד צריכים להתעמת עם החיים שלהם בישראל ועם האופן שבו היא נתפסת בעולם, או לפחות בחלקים מסוימים שלו.
הפעם זה היה קשה במיוחד, מכמה סיבות. קודם כל, לנה דל ריי ואיתי טיראן עצמם. היא מניו יורק, עיר שבה האהדה לישראל בדרך כלל מובטחת; זמרת איכותית, משכילה, שאי אפשר לטעון שמישהו מכר לה "איזה לוקש" על ישראל. והכי חשוב, היא יותר מסתם זמרת: היא קול של דור. הוא מצדו נחשב לשחקן התיאטרון הישראלי החשוב והמוצלח בדורו, האחד שיודע לפצח תפקידים שייקספיריים. דור שלם של צעירים ישראלים ראו במסגרת בית הספר את "המלט" שלו, וזו בערך כל ההיכרות שתהיה להם אי פעם עם קלאסיקה תיאטרלית.
גם העובדה שכל זה קרה בסביבות ראש השנה, החג שבו כולנו נחשפים לרשימות סיכום מכל הסוגים, הייתה לטעמי חלק מהעניין – כי זה רגע שבו גם גדולי המדחיקנים לא יכולים להתעלם מהכיוון שאליו אנחנו הולכים. איילת שקד היא האישה החזקה במדינה, מפרקת את בית המשפט העליון לחתיכות ומובילה בגאון את הכיוון החדש של "דמוקרטיה למי שמגיע לו"; ההדתה מתקדמת כל יום קצת, פה בכנס עם הפרדה בין נשים לגברים בכיכר רבין, שם כשחיילים מפנים את הגב למדריכת צניחה; וכמובן ששוב היו השנה עניינים עם הפלסטינים, האנשים האלה שאין לנו כוח אליהם. מה הם באים למות לנו על הגדר בעזה? מה, אין להם קייטנות בקיץ?
לא צריך להיות גאון כדי לזהות בסיכומי השנה את הכיוון שישראל הולכת אליו, גם אם בניגוד לדעתו של ראש הממשלה, ולא פחות חשוב, מול התנגדות נחרצת של אשתו. הכנסת העבירה חוק פונדקאות מסריח שמשפיל את קהילת הלהט"ב כי הרב ששולט בליצמן הוא בן מאה ואין לו כוח להקשיב; נדמה לי שכל אדם הגון חייב לשאול את עצמו לפחות מדי פעם אם ישראל האהובה, שמפלה כל יהודי קונסרבטיבי או רפורמי מהעולם ומסמנת לו שהוא טמא – אותה ישראל שמתחקרת יהודים שמאלנים בנתב"ג באופן הכי מופרך - לא הפסיקה בעצם להיות דמוקרטיה של ממש והפכה לסוג של בית משוגעים דוחה. שאלה טובה, מה התשובה?
אבל אמרנו שהכל בסדר
לפני התשובה יש בעיה, והבעיה היא שהיומיום כאן לא כל כך רע. כלומר אם אתה יהודי, ואתה במעגל העבודה הסביר, החיים דווקא כיפיים חלק גדול מהזמן. מה לעשות, הישראלים הם עם סקסי ואנרגטי, אנשים שכיף איתם. אם אתה לא סוציופת, סיכוי טוב שיש לך משפחה נחמדה, מעגל חברים שעושה שמח ואפילו ג'וב לא רע. ותגידו מה שתגידו על נתניהו, הכלכלה בתקופתו במצב לא רע בכלל.
מאחר שהדברים הקטנים תמיד תופסים יותר מקום מהדברים הגדולים, נוצרה כאן הדחקה כזאת שמאפשרת לעבור את החיים בשלום. אז אנחנו סומכים על אסתר חיות שתרגיע את שקד. ועל המפכ"ל, הרמטכ"ל וראש השב"כ שאולי ירגיעו את הממשלה. וגם על זה שנתניהו לא באמת שש להרפתקאות צבאיות. והפלסטינים? הם באמת לא מעניינים. יותר קל עם הגרסה של המתנחלים, שבסך הכל רוצים לחיות בגדה המערבית כולה. הם נורא מתעקשים, למה להציק להם? מה גם שאחת לכמה זמן קם הפלסטיני שרוצח משפחה יהודית, והדם המבהיל הזה שממלא את המסכים מסתיר לעוד חודשיים, שלא לומר לנצח, את עוולות הכיבוש - לפחות בעיניים ישראליות.
ככה עוברים החודשים והשבועות. יש חופשת קיץ ונוסעים קצת ליוון, ובחורף אולי סקי או קניות באירופה. איכשהו לא שמים לב שהדברים מצטברים - עד לרגע הזה שרואים פתאום את הפרצוף של לנה דל ריי ושל איתי טיראן. במקרה של דל ריי, התחושה המיידית הייתה ביאוס. כאילו מה, היא לא מבינה שלהופעה שלה יבואו רק האנשים הנחמדים שחושבים פחות או יותר כמוה? היא לא יודעת שמבחינת מוטי יוגב וחבריו (אולי חוץ מסלומינסקי) עדיף שלא תבוא, ומבחינת יהדות התורה עדיף שיהיו בקהל רק בנות? איך היא מפקירה אותנו ככה מול הממשלה שבחרנו לעצמנו? זה ממש ממש מעליב. אבל זה עוד נסבל.
איתי טיראן זאת כבר מדרגה גבוהה יותר, כי טיראן לא רק אומר שהוא עובר לגרמניה, אלא גם מסביר את ההרגשה שלו ומרים להנחתה: "אתה קם בבוקר, שותה את הקפה שלך וקורא את העיתון... אתה יושב מול ידיעה ואומר, אז זה הרגע שבו הפכנו לפשיסטים או לא? ולאט לאט אתה מבין שאתה כל הזמן רק שואל את השאלה הזאת ומשחק את המשחק הזה, בלי להחליט. אתה רק עסוק במחקר ההשוואתי הזה". וזה כבר יותר מדי. אנחנו? פשיסטים?! תוך רגע מתמלאת הרשת בתגובות מכוערות. "מי צריך אותו?", "שחקן בינוני!!", "אפס1?!!". ובהמשך באים גם הצחוקים על הבחירה בגרמניה: "אתה אמיתי גבר? על השואה שמעת??".
את טיראן האשימו גם באופורטוניזם, שזה קצת מצחיק, כי אם הוא היה טיפ-טיפה יותר איש שררה, טיראן היה דואג שיהפכו אותו למנהל האמנותי של הקאמרי ויושב על הכיסא הנוח הזה לפחות 30 שנה. עושה לביתו, מעלה איזה הצגות שהוא רוצה, מה לא. הבחירה של טיראן לעזוב היא ההפך מצעד קריירה נבון. הרי הוא לעולם לא יהיה שחקן גרמני, וגם אם יסתדר שם (והוא בטוח יסתדר), הוא תמיד יחלום בעברית ויחזור לשחק כאן ולהשתתף בשיח על בסיס קבוע.
ככל שהמתקפות על לנה דל ריי ובעיקר על איתי טיראן נעשו אגרסיביות ומרושעות יותר, ככה נעשה ברור כמה הם פוצעים לנו את הלב. כי אנחנו הישראלים באמת אוהבים לחשוב שאנחנו בסדר, שזה רק זמני שאנחנו עם שמענה עם אחר בגלל כל מיני מחשבות משיחיות, שזה רק מקרה שאנחנו מוציאים את המיץ למהגרי העבודה שאנחנו כל כך זקוקים להם. ויש לנו מלא תירוצים. כאילו מה, ברוסיה לנה דל ריי כן תופיע ושם רוצחים הומואים, לא? ולמה אף אחד לא מדבר על סוריה ועל אסד הפושע? ובכלל שתלך להופיע בעזה. שם ירצחו את החברות הטרנסיות שלה.
מה יגידו היפסטרי הקיר
ככל שגובה הצעקות עולה, כך אתה מבין שהן באות לכסות על אי נוחות. כי בסוף, בלב למטה, מתחת לכל הזחיחות - אפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו יודע שהוא לא התכוון שזה יהיה כל כך מגעיל. הוא לא התכוון שהגייסות של איילת שקד, סמוטריץ' וליצמן יכתיבו כאן את כיוון ההתפתחות או אפילו שהח"כים הצעירים בליכוד יהיו כולם מנאמני הר הבית במקום מנאמני ההיגיון. וגם אם הוא לעולם לא יודה בזה - גם הוא קצת נגעל לפעמים ממה שנהיה מאיתנו, אפילו אם האוכל של שגב משה ממש נפלא. ובטח מי שאינו נתניהו, ויותר מזה אנשי המרכז והשמאל, יודעים שמתחת לכל הכיף והלואו-קוסט נערמת ערימה של הרבה לכלוך, שלא לומר חרא. ולא בטוח שנצליח להמשיך לשכנע את עצמנו לאורך זמן שהנערים האלה שמתים על הגדר בעזה אשמים בהכל ואנחנו נקיי כפיים וצדיקים גמורים.
כאילו כדי לערבב את זה, עכשיו יש התפתחות בעלילה גם בשביל ההיפסטרים הצעירים שטומנים ראשם בבינג' וממש אין להם כוח לפוליטיקה אלא רק לספר כמה מעולים היו מופעי ההיפ הופ בפסטיבל "מטאור" (או לחלופין, אם הם יותר מראשון לציון, להסביר שהם עדיין בה-ל-ם מההופעה של מרטין גריקס). בעולם מתארגנת ביומיים האחרונים עצומה ענקית של די.ג'ייז שקוראת לא לתקלט יותר בישראל. אפילו שיש שמש ובחורות ובחורים ואלכוהול ואוכל - כן כן, האוכל הנפלא של האיזראלי קוויזין. ככה נראית הקריאה שלהם:
כשאתם צמים (או לא) בכיפור הקרוב, אולי תחשבו גם על זה. אם לא לעשות משהו, לפחות תנו לזה רגע של מחשבה ותפרגנו ללנה דל ריי ולאיתי טיראן שהיה להם אומץ לעשות מעשה. לפתוח את הפה. גם זה כבר נהיה לא מעט.