בשנת 2002 פנינו לדובר צה"ל בבקשה שיעזור בצילומי הסרט "יוסי וג'אגר". שלא תחשבו שהצבא עוזר בחינם. השכרת ציוד צבאי (מדים, רכבים, נשקים וכו') היא עסק יקר מאוד. לפעמים עדיף וזול יותר להשכיר מגופים אזרחיים. אבל ב"יוסי וג'אגר" היה לנו עניין לראות האם הצבא עומד מאחורי ההצהרות של עצמו.
התשובה הייתה כמובן לא. מדובר צה"ל הודיע שהם לא יתמכו בסרט, אבל בכל זאת הייתה היתממות. הם טענו שאין להם בעיה עם אהבתם של "יוסי וג'אגר", אלא עם העובדה שקצין בצה"ל (שרון רג'יניאנו) מוצג בסרט כאחד שמתעלל בפקידה שלו (חני פירסטנברג) ומקיים איתה יחסי מין אסורים. לטענתם, לצה"ל אסור לתמוך ביצירות שמקדמות מסר כזה. הניסיון שלנו להגיד שהסרט מציג את התופעה באור שלילי לא עשה על אף אחד רושם.
אחר כך היו שנתיים ארוכות של פסטיבלי סרטים ואינספור הקרנות בארץ ובחו"ל שבהן השאלה הראשונה של הקהל הייתה תמיד, "מה הייתה דעתו של הצבא על הסרט הזה". בגלל שאנחנו פטריוטים ואוהבים את ישראל, ענינו תשובה מתוחכמת שהתרכזה ביחס הטוב של צה"ל לחיילים מקהילת הלהט"ב, ובעובדה שאחרי שהסרט יצא מלא חיילים ראו אותו.
ארבע שנים אחרי, יצאנו לצלם את הסרט "הבועה", שמתחיל בסצנה קשה במחסום של צה"ל בשטחים. זאת סצנה פשוטה מבחינת הפקה: כמה חיילים במדים, גי'פ צה"לי ואוהל. לא באמת היה צורך בתמיכה של צה"ל לצילום הסצנה, אבל אני החלטתי לעשות שוב ניסיון. צלצלתי לדוברת צה"ל באותה עת, מירי רגב, סיפרתי לה את הסיפור על "יוסי וג'אגר" ואז ביקשתי את תמיכתה בסרט החדש.
"תראי", פרשתי בפניה את המצב, "זה סרט שמאלני, זה נכון. אבל אנחנו אזרחי המדינה, אוהבים אותה, ואנחנו מספרים עליה סיפור מאוד יפה. ונעשה את הסרט בכל מקרה. אני חושב שאם טובת המדינה, הצבא, והדימוי שלהם עומד לנגד עינייך, יהיה מאוד חכם אם תעזרי לנו. ואז בכל מקום שאליו נגיע ותישאל השאלה מה חשבו בצבא, תהיה לנו תשובה שתפתיע את הקהל. במיוחד באירופה, שם כל כך שונאים אותנו ממילא".
רגב לקחה כמה ימים לחשוב ולקרוא את התסריט, ואז החזירה טלפון. היא הודיעה שדובר צה"ל יעזור לסרט, ואף שלחה לצילומים חייל מטעם היחידה. היא לא דרשה שום שינוי בתסריט או כל דבר שדומה לזה. כשהסרט יצא והוצג בפסטיבלים בעולם, מברלין ועד טייפה, כולם שאלו את השאלה, ולנו הייתה לא מעט גאווה בלב כשיכולנו לענות שישראל, מקום מטורף ככל שיהיה, היא המדינה הזאת שבה הצבא עזר להפקת סרט כמו "הבועה". מהחוויה ההיא עם רגב, היא נשארה בעיני דמות סימפטית, פרקטית, אחת שאפשר לדבר איתה בהגיון.
תתחבקי עם שלמה ארצי, לא עם אריאל זילבר
כשרגב השתחררה מהצבא והמציאה את עצמה מחדש בתור התגרנית העממית, גסת הרוח, לקח לי המון זמן להאמין שזאת אותה אישה חמודה וקשובה שדיברה איתי בשעתו. זה היה עוד יותר משונה כשרגב בחרה להיות הסמן הקיצוני של הליכוד באימוץ הדיבור המתסיס וחסר הכבוד לכל דבר שאינו היא. ראיינתי אותה פעם בתכנית צהריים שהגשתי באולפן השקוף של ערוץ 24 עם מרגול, ולא יכולתי להאמין שמדובר באותו בן אדם. המירי רגב שבאה לאולפן בחיים לא הייתה מאשרת שצה"ל יתמוך בסרט כמו "הבועה".
עכשיו מירי רגב היא שרת התרבות, ונדמה לי שזאת הזדמנות מצוינת בשבילה לנסות ולהמציא את עצמה מחדש כדמות מרוככת והגיונית יותר, ששמה מאחור את מהגרי העבודה כ"סרטן", ואולי אפילו את ה"כפיים" כתשובה לכל שאלה. אני מודה שקצת התכווצתי בכיסא כששמעתי את גברי בנאי קורא לה "בהמה". איזה מזל שהוא מזרחי, חתן פרס ישראל וגיבור עממי. אבל האמת היא שרגב הרוויחה את התואר הזה די ביושר. ובעיקר היא הרוויחה ביושר את החשדנות של אנשי התרבות שבענייניהם היא צריכה לעסוק עכשיו.
קראתי את הראיונות שנתנה רגב לקראת כניסתה לתפקיד. היא ביקשה 45 ימי חסד, אבל כמו כל פוליטיקאי גם התחילה להגיד את השטויות הרגילות של פוליטיקאים, "הגיע הזמן שנשמע ונראה על הבמות ובתקשורת סופר דרוזי, שיר חרדי, צייר ערבי, מחזאי רוסי, משורר אתיופי. הגיע הזמן לשופטי פרסי תרבות מאשדוד ומקריית שמונה, מאריאל ומרהט". ולכן, כאות תודה על חסד הנעורים לסיבוב שלנו ב"הבועה", אני מבקש לתת לה מעט חומר למחשבה.
שר התרבות של ישראל הוא לא האיש שמחליט מה היא ההגדרה של תרבות. הוא בוודאי לא הצנזור הראשי. הוא בסך הכל האיש שצריך לחבר בין יוצרי התרבות בארץ לצרכנייה. בדיוק כמו ששר החקלאות הוא נציגם של החקלאים, אבל גם של כל קוני העגבניות. שר התרבות אמור למצוא את האיזון הנכון בין האינטרסים של שני הצדדים, אבל קודם כל עליו להיות מישהו שמקובל על הממסד התרבותי הקיים. ובממסד הזה אני כולל גם את רועי חסן וכל אנשי הקשת המזרחית, שרוצים לכתוב מחדש את הנרטיב הישראלי אבל בשום פנים לא חושבים שפאר טסי, עם כל הכבוד, צריך להיות על שטר כסף לפני ארז ביטון. רגב צריכה לזכור ששר חקלאות אנמי נמוג כלא היה. שר תרבות שכל אנשי התרבות הרציניים מזלזלים בו, זה אות קלון לנצח.
אפשר לטעון שהממסד הקיים מיושן ובחלקו לא רלוונטי. אפשר עם השנים לשנות היררכיות ולרענן. אבל צריכים קודם כל להבין את התמונה הגדולה, והתמונה היא שתפקידם של יוצרי תרבות אינו לשרת את ראש הממשלה, אלא לאתגר את המחשבה ואת עולם הערכים של תושבי המדינה. אז תמיד יהיה קונצנזוס (לפחות בעולם החילוני) סביב יצירה מצוינת ונוגעת ללב כמו הסרט "גט". אבל החוכמה היא להיות פתוח גם במקומות שבהם הדברים פחות נעימים, ובמיוחד בכל מה שנוגע לעוולות הכיבוש, דמותו של צה"ל, מהגרי העבודה וכו'. תפקידה של שרת התרבות הוא לא להיות מורה מחנכת, ולא לקבוע מה היא ציונות טובה ומה לא. תפקידו של שר התרבות הוא להדגיש את רוחב הגבולות.
לימור לבנת, השרה הקודמת, לא הצטיינה בתחום הזה במיוחד. היו לה מלא אמירות מקולקלות. אבל היא התמתנה עם הזמן, למדה להיזהר ובעיקר חיפתה על זה בכך שדאגה שיהיה יותר כסף לקולנוע וטיפחה קשרים מצוינים עם הממסד התיאטרוני, שהוא בעצם הסקטור ששואב מהמדינה הכי הרבה כסף כיום. זה שבדרך התיאטרון הישראלי הפך (ברוב המקרים) לחסר מעוף, שמרן, פחדן ולא מאתגר, זה משהו שקשה לי להאמין שרגב תבחין בו. היא תהיה מרוצה מזה שהוא גם מגיע לפריפריה, כולל לאריאל.
רגב יכולה להתחיל בכך שתשיג יותר כסף לתקציב התרבות. אם תצליח בכך היא תעבור מיד מהפך תדמיתי. אבל היא חייבת להבין שכדי באמת להיות אישיות רצינית היא תצטרך להתחבק עם שלמה ארצי ולא עם אריאל זילבר. עם איתי טיראן ואוהד קנולר, ולא עם מוטי גלעדי. אם היא תצליח להתאפק מלצאת אוטומטית נגד יוצרים שאינם משרתים את הקו הפוליטי שלה, היא בכלל יכולה לבנות לעצמה מעמד מחודש, כדמות הרבה פחות נלעגת ממה שהיא היום.
הדרמה הכי גדולה שלה, ומקום המבחן האמיתי, יהיה במקום שגם הכי מטריד אותה, וזה ענייני החרם ההולך וגדל על ישראל. עם כל הכבוד, רוג'ר ווטרס ממש לא מתעניין בדעות של מירי רגב. הוא וכל האנשים שמאמינים שרק חרם תרבות על ישראל יסיים את הכיבוש, מרחיבים כל הזמן את פעילותם. כדי להתמודד עם ההחרמה, אי אפשר יהיה לבוא לעולם עם סרט מקסים ונוגע ללב על רופא מתנחל שיש לו ידיד ערבי בכפר השכן והוא עוזר לאשתו ללדת. גם לא עם מחזה בורגני משעשע על צרות של משפחה מסוכסכת בגוש עציון.
להפך. אם רגב רוצה לעשות את הדבר החשוב מכולם, לפחות בעיניה, וזה להציל את שמה הטוב של ישראל בעולם, עליה לאמץ בחום יצירות ויוצרים שמיצגים את המציאות הישראלית כמו שהיא ומתמודדים גם עם הצדדים המאוד מכוערים שלה. היא צריכה לאמץ בעיקר את היצירה שכאשר תצפה בה, תצטרך לנשום עמוק כדי לא להתבאס. זה אולי יהיה לה קשה, אבל זאת גם ההזדמנות האמיתית שלה. כי רק יוצרים ישראלים שבאמת אוהבים את ישראל, אבל לא מתביישים לגעת גם במורסות שלה, יוכלו בכלל להשתתף בדיון עולמי.
להיות פתוחה, קשובה וההפך מהצפוי, זאת הדרך היחידה להשתמש בתפקיד שאותו בכלל לא רצתה, כדי להפוך מהבדיחה של יובל סמו לאדם פוליטי רציני. אני מקווה בשבילה שלשם היא מכוונת. אם לא, לפחות יהיו צחוקים, מלא סקנדלים וכיף לכותבים ולצופים של "ארץ נהדרת".