ביום רביעי בשבע וחצי בבוקר התכוונו לצאת להליכה בפארק הירקון. איכשהו התעכבנו קצת ויצאנו רק ברבע ל. רחוב מזא"ה היה רגוע כרגיל, אבל כשהגענו לקצה הבלוק כבר הבנו שמשהו לא בסדר. פתחנו רדיו. טל ברמן ואביעד קיסוס סיפרו שהיה פיגוע דקירה בצומת מעריב.
צומת מעריב זה חמישים מטר מאיפה שהיינו. בינינו לבין הצומת נמצאת המסעדה שנקראה פעם "סי פוד מרקט", ואיתן מיד נזכר בלילה ההוא ששמענו יריות חזקות בחדר השינה. ואז התברר שיש שם פיגוע. הבנו שהצומת יהיה חסום עכשיו. המחבל בחר לרוץ לכיוון המוסכים. הוא היה יכול לרוץ לכיוון שלנו, ולדקור אותי כשירדתי מהבית לרכב. למזלי הוא בחר לרוץ הפוך.
חזרנו מהר לנחמני ונסענו דרך העיר. תל אביב הייתה מנומנמת כרגיל, שום דבר מסעיר. אבל רק בשביל ההיסטוריה: הפיגוע הזה התרחש מאה מטר מהבית שלי.
בחמש אחרי הצהרים שוב עברתי במכונית מתחת לגשר מעריב. שום סימן לאירוע לא נשאר שם. אבל ברדיו כבר התחילו הקולות. ליברמן הסביר שהאשמים הם חברי הכנסת הערבים. זה הליברמן שלפני חודש הסבירו לנו שהוא התמרכז, שיש לו שיחות עם מנהיגי האזור ופתרון מדיני מחוץ לקופסה. אבל עכשיו יש בחירות, אז יש ליברמן חדש. עם איזה מטומטמת (וכן, אני מתכוון לזה, קראתי את עמוד הפייסבוק שלה והוא לא מותיר מקום לספק) שאוהבת לשנוא ערבים ברשימה, ועם אצבע מאשימה כלפי חברי הכנסת הערבים. האמת שליברמן הפתיע אותי: הוא היה צריך להיות יותר ספציפי, ולהגיד ש"בגלל חנין זועבי והחברים שלה", ואז לפחות האמירה שלו הייתה מלבה יצרים. "חברי הכנסת הערבים", מפספס את כל עניין ההסתה.
פעם קראו למה שליברמן אמר "לרקוד על הדם". אני מניח שעד שתקראו את הטור, גם נפתלי בנט הצטרף לריקוד, אולי הוא רקד על הדם טנגו עם שרה אליאש, מקום 17 ברשימה שלו, שחושבת שלא טוב שיש חיילות בצה"ל. אבל הכי כיף זה לראות את ראש הממשלה. איזה שבוע מעולה היה לו. קודם התקיפה בסוריה, ובעקבותיה כוננות בצפון, מתח עם איראן ומה לא. עכשיו הפיגוע הזה, ובחדשות כבר אמרו שסדר היום הביטחוני ישתלט על הבחירות. נתניהו לא האשים את חנין זועבי, אלא רק את אבו מאזן.
אם לא הבנתם עד עכשיו, אני מנסה להגיד שהפיגוע הזה כאילו נתפר בשביל ראש הממשלה והסקרים הלא מחמיאים. אז על פיגוע אי אפשר להגיד שמישהו תכנן אותו, אבל אני לא בטוח שהתקיפה בסוריה היא כל כך תמימה. כלומר, היה נחמד לדעת כמה פעמים בשנה האחרונה, כשלא היו בחירות, הוא לא אישר תקיפות כאלה. אבל זאת, כמובן, ספקולציה מרושעת והוצאת דיבה. נתניהו בטוח שאי שקט יחזיר אליו את הבוחרים, אבל אולי הפעם סוף סוף הבוחרים יבינו שאי השקט זה רק בגללו ויברחו?
הפיגוע הזה, שהיה ליד הבית שלי, הוא הזדמנות חגיגית להגיד שגם אני יודע מי אשם בכל הפיגועים: ממשלת ישראל, העומד בראשה, וכמובן מפעל ההתנחלויות שהופך את חייהם של תושבי הגדה לסיוט. טוענים נגד שמאלנים שהם מאשימים רק את הצד שלנו, ואף פעם לא אומרים כמה הצד השני גם אשם. אבל האמת היא שהכל מתחיל ונגמר בכיבוש ובהתרחבות הבלתי פוסקת, שלעולם אינה נחה, של ההתנחלויות. עוד גבעה ועוד גבעה, ועוד קראוון שעולה כסף למשלם המיסים, ומיד אחרי שנה כבר יש שם כביש והכל בסדר. והסכסוך ממשיך לדמם.
בדרך כלל אחרי פיגועים שמאלנים אמורים לסתום, כי יש אבל, וקרה אסון. אבל דווקא אחרי הפיגוע הזה, שקרה ליד הבית שלי, אין לי חשק לשתוק. אני רואה את הילד החמוד שזרק על הדוקר תיק, ושומע את הסיפורים על נהג האוטובוס הגיבור, ובא לי לצרוח שאם מישהו, כלומר בנימין נתניהו, באמת היה רוצה שיהיו כאן שתי מדינות, ואיזה סיכוי לרגיעה, הוא היה עושה עוד משהו חוץ מלהמשיך ולבנות בהתנחלויות. שלא לדבר על כל הדני דנונים וההיפסטר הג'ינג'י שדלוקים על הר הבית, שממש רוצים לריב.
הבחור הזה מטול כרם, שאפילו לא ברור מה דחף אותו ברגע האחרון, הזכיר לי שטול כרם היא מקום שהכרתי פעם לא רע. כשהייתי קטן, אחרי ששת הימים, היינו נוסעים לשם המון, כי היא הייתה העיר הכי קרובה אלינו. היה כיף ללכת לשם לשוק ולקנות 10 עפרונות בלירה ומסטיקים מסין. טול כרם הייתה עיר חילונית, מאירת פנים, ידידותית לישראלים. חברים של אבא שלי היו מתקנים שם את הרכבים שלהם. אני חושב שהפעם האחרונה שנסעתי לשם הייתה בצבא. חבר נשאר שבת ושמר שם, אז קפצנו להביא לו ממתקים. מאז טול כרם הפכה לעיר שמסוגרת בחומה גבוהה ויש רק כמה שערים שמהם יכולים התושבים לצאת ולהיכנס. מין מצור כזה מתמשך, שנובע מהעובדה שהיא קרובה מידי לישראל.
כשאני נוסע דרך כביש 6, לבקר את אח שלי, שגר בערך 10 ק"מ בקו אוויר מטול כרם, אני תמיד חושב כמה זה מסריח שכבר המון שנים איש לא מצליח להגיע לפתרון. מעטים ניסו, נתניהו הוא בטח לא אחד מהם. ובסוף תמיד ימצא הצעיר המשוגע, שייקח סכין, ייסע לתל אביב ויתחיל לרצוח אנשים. אני מניח שהוא לא האחרון שיעשה את זה בזמן הקרוב. וגם הרצח הזה לא ישנה את דעתי. שנתניהו והמתנחלים הנושפים בגפו, מובילים אותנו לאבדון. הלוואי שיפסידו בבחירות. בינתיים לפחות הספקנו לעשות הליכה בפארק.