סיפורו של הרב מוטי אלון מאוד מעניין אותי. שמעתי עליו הרבה לאורך השנים. פגשתי המון אנשים שממש מעריצים אותו, כמו שמעריצים כוכב רוק או, לחלופין, איש רוח עצום. הבנתי שהוא אדם חכם, כריזמטי, מעניין וגם פתוח, נאור, מתון. מה שצד את אוזניי באופן טבעי היה שהוא נחשב אחד הראשונים במגזר הדתי לאומי שהתייחס לנושא של קהילת הלהט"ב, מה שקוראים אצלם בשם המצחיק/חמוד "נטיות הפוכות". למעשה אלון היה אחד המומחים לטיפול בבחורים צעירים מהמגזר הדתי שמתלבטים בזהותם.
כאשר התפוצצה הפרשה הבנתי שהסיפור מורכב עוד יותר, מאחר שיש אפשרות שאלון עצמו הומו, או לפחות ביסקסואל. יכול להיות שמדובר באדם עם משיכה לבני מינו, שחי בחברה שאינה מקבלת את זה, בלשון המעטה. עכשיו רגע. לפני שקופצת עליי כל סוללת עורכי הדין והיחצנים היוקרתיים ששכר אלון, אני מבקש להרגיע. אני לא מאשים את אלון בדבר, גם לא מתערב בעבודת בית המשפט. אינני דן, בינתיים, בפרשה עצמה. אני גם לא אומר שהוא הומו, רק שיש אפשרות כזאת, וממילא להיות הומו או ביסקסואל זה חוקי לגמרי.
הייתה לו הזדמנות לתקן את העולם
תגובותיהם של הרב ואנשיו כשנודעו הדברים הייתה מאוד ברורה: הכחשה מוחלטת. היה קל להבין האסטרטגיה שלהם. זה הדיפולט, התגובה האוטומטית. זאת האסטרטגיה שתשמור על הסדר הישן. במגזר הדתי אין הומואים. נקודה.
בכל זאת, הייתה לי מין פנטזיה כזאת שאולי, בהיותו באמת איש משכמו ומעלה, ואם הוא אכן כזה, שהוא יעשה מעשה. דמיינתי שאחרי שיחשוב ויהפוך בינו לבינו, הוא יבין שהגורל בחר בו להיות האדם הזה שיכול לעשות שינוי. ובמקום להסתגר ולהגיד שכולם מעלילים עליו עלילות, ושמעולם לא קרה לאף אחד כלום, הוא ייצא ובאומץ לב יאמר משהו כמו: "כן, אני אדם עם משיכה לבני מיני. זה משהו שאני מתמודד איתו. ההכחשה של זה הובילה אותי למקומות איומים. עשיתי טעויות. אני מצטער עליהן. אבל זה מה שקורה בעולם של הכחשה". ולסיכום הוא היה קובע במהלך שהיה משנה את ההיסטוריה: "אני חושב שהגיע הזמן שאני והציבור שלנו כולו יתמודד עם העובדה שיש בעולם הומואים ולסביות".
תגידו שאני תמים, שאני הוזה, שאני מופרע, שאני מטורף. כמובן, יכול להיות שהרב הוא סתם הטרוסקסואל שנטפלו אליו. אבל אני מאמין באמת שאם אנשים הם מנהיגים אמיתיים, גדולי רוח, אנשים שמסורים לאמת, לשיפור העולם, אז כאשר נופלת לפתחם הזדמנות כזאת הם מבינים שאין ברירה. בדיוק כמו שנהגו אחרים שיצאו מהארון לאורך השנים, בידיעה ברורה שיש להם מה להפסיד. מעוזי אבן ועברי לידר ועד אלן דג'נרס, מעופר נחשון ועד ניל פטריק האריס ורוזי אודונל.
בהמשך גם נחשפתי לעדות נוספת, שאותה גם פרסמתי כאן ב-mako. הבנתי שסיפורו של אלון מסובך מאוד, מכיוון שאם אכן מדובר בהאשמות אמיתיות, ואני חוזר, רק אם הן אמיתיות – לא מדובר סתם ביציאה מהארון, אלא בצורך להודות שההדחקה לקחה אותו למקומות מאוד גרועים. לא שבעיניי אין על זה מחילה. אני עדיין משוכנע שאילו היה אפשר לספר סיפור מהסוג הזה, נניח שזה בכלל לא על הרב אלון עצמו, על הלחץ העצום שיש על איש דת שמבין שהוא הומו, על הכאב שבהדחקה, על התמודדות הנוראה עם השמרנות הדתית והצורך לשמור על מעמדך כרב גדול – כל הפרשיות האלה היו נראות שונה לגמרי. אבל שוב, זאת רק דעתי, בית המשפט טרם קבע את דעתו בעניין.
חזון אחרית הימים של חנוך דאום
חנוך דאום הוא איש של ניגודים. מצד אחד הוא האיש הזה שמדברר את ראש הממשלה ורעייתו, מצד שני הוא האדם שמנסה להביא את הציונות הדתית-מתנחלית לדון בעניינים שהם מדחיקים, כמו בעיות פסיכולוגיות ונטיות חד מיניות. דאום גר בהתנחלות, יש לו אישה חמודה, דתית, תקנית וימנית, אבל הוא גם זה שגורר אותה כעת להתערטלות פומבית ב"מחוברים". ועדיין, חייבים להחמיא לו על הספר החדש והאמיץ "רב הנסתר", שבו הוא מציג פרשייה שדומה מאוד לפרשית אלון ומנסה להראות שאכן היה ניתן גם לסיים אותה אחרת.
דאום, שאוהב מאוד את המגזר שלו, בנה את הסיפור הכי מאוזן וקל לעיכול שאפשרי בנסיבות. אצלו יש רב משגע וחכם ונחמד, שהיה גם גיבור ההבלגה הדתית בהתנתקות. הוא התאלמן מאשתו האהובה ויש לו רק בן אחד שגילו 21, מה שמונע את הצורך לדון בהומואים עם הרבה ילדים, חלקם קטנים. בסיפור של דאום הרב האלמן פוגש בחור ונוצר ביניהם איזה מפץ רגשי. אין בגידה. אין סקס ממש. הכל מעורפל. בסצנת השיא יש תיאור מרגש של אצבעות הזרת של שני האהובים הנוגעות בעדינות זו בזו.
בהמשך מישהו קנאי מלשין לפורום תקנה על מערכת היחסים. הרב נקרא לבירור. הפורום נסער, אבל מעוניין לטייח הכל. רגע לפני שהוא חותם על מסמך שמנקה אותו ומאפשר לכולם להדחיק, הרב מחליט לעשות מעשה, מסרב לחתום על המסמך ונושא נאום נפלא שמסביר מדוע הציונות הדתית אינה יכולה להתעלם יותר מהומואים ולסביות. הנאום הזה, שדומה לפנטזיה שלי, הוא באמת חזון אחרית הימים.
שיעור חברה, אבל שיעור חשוב
"רב הנסתר" הוא ספר קריא מאוד, מעניין ויעיל. כתוב היטב, בקצב מעולה לטיסה או חופשה, מה שתבחרו. זאת לא ספרות גבוהה, יותר מזכיר כתיבה עיתונאית, אבל למה להיות קטנוני? הדילמה בספר מזכירה קצת שיעור חברה, אבל זה שיעור מאוד חשוב, ודאום מעלה את הסוגיה באומץ לב גדול, גם אם הוא מפשט את הסיפור כדי שלא יהיו יותר מדי דילמות (במקרה שלו, למשל, מובהר מיד שאין כאן ניצול מרות וסמכות).
עבור חילונים, הספר הזה הוא עוד הצצה מרתקת ומזמינה לעולם שהם לא מכירים. הוא כתוב בהרבה אהבה וחמלה, תוך הבנה של מניעי האדם הדתי, כך שגם שונאי דתיים לא יוכלו לבטל סתם כך את הדרמה ולא להבין כמה קשה לרב גדול, גם אם הוא מהמודרניים והמתקדמים יותר, להתמודד.
השאלה היותר מעניינת היא כיצד יתקבל הספר במגזר שאליו הוא נכתב. האם הציונות הדתית לאומית תסכים לקבל את הבקשה שמונחת בבסיס הספר, ולקיים את הדיון על ההומואים והלסביות שלהם, ועל השאלה אם באמת צריך לזרוק את כולם לתל אביב, בזמן שההומואים והלסביות הדתיים, בדרך כלל ימנים כהוריהם, רוצים כל כך להמשיך ולהשתייך למגזר שממנו באו.
אני כמובן מקווה שהדיון הזה יתקיים. אני מקווה שנחשף אליו. אני גם מת להשתתף בו. לפעמים, בלילה בלילה, אני אפילו מרשה לעצמי לפנטז שהרב אלון יעשה בסוף את הדבר הנכון. זה יהפוך אותו בעיניי לאחד הגיבורים הגדולים בתולדות מדינת ישראל.