פרשיונת אמיר חצרוני הדוחה היא יותר מכל דבר אחר פרודיה על סקנדל תקשורתי. מין מערכון קצת צפוי מידי של תוכנית סאטירה בינונית. איש עם שיער בלתי נסבל משלשל שטויות מהפה. מגיש טלוויזיה מהודר שהזמין אותו לאולפן בדיוק בשביל השלשול הזה, מגרש אותו בבושת פנים. ותוך דקה הפייסבוק, השמייסבוק והאוויר כולו, מתמלאים במיליארד תגובות. נגדו, נגד הזמנתו לטלוויזיה, נגד העולם. זה כל כך צפוי, ובעיקר מתיש.
וכשזה הגיע השבוע. בתום החודשיים האחרונים של הבחירות, פתאום נפל לי האסימון. אחרי שדפדפתי במהירות מאה תגובות צפויות על הפרופסור, פתחתי חלון וצרחתי מלוא גרון: סתמו כבר!!! שקטטטטטטטטט!!! כי אם יש משהו שאני רוצה להגיד עם תום מערכת הבחירות ותום הקינות על מה שקרה במערכת הבחירות, ותום חשבונות הנפש הפיקטיביים של התקשורת, הסוקרים, השמאל ומי לא, זה שהגיע הזמן לרגע של דממה.
לעוס עד דק
יכול להיות שזה שוב אשמתו של הפייסבוק, או של עידן עודף האינפורמציה, אם רוצים לתת לזה נופך יותר אקדמי, אבל האמת היא שיש באוויר יותר מידי דעות, יותר מידי ויכוחים, יותר מידי אנרגיה סוערת על ריק. אתה מתעורר בבוקר ואז לקראת עשר, בביקור מקרי ברשת, אתה מבין שיש סקנדל חדש, ולפני שהספקת לחשוב אם יש לך דעה אתה כבר בתוכו, רושף, רב עם ידידים, חוסם אויבים ומה לא.
והאמת היא שהדעות של כולם ידועות. הכל צפוי, מוכר, שלא לומר לעוס עד דק. תגידו לי מה הסקנדל הבא ואני מיד אגיד לכם מה יגיב כל אגף ותת אגף בציבוריות הישראלית. בין אם זה בעניין המשך הבנייה בשטחים ובין אם זה בעניין הראיון עם האנס בעובדה. בין אם זה דיון על הומואים ימנים ובין אם זה שיחה על שמות שסלבריטאים נותנים לילדים שלהם. בואו נודה בזה, בלי שאף אחד ישמע, שהדעות של כולם, כולל כמובן שלי, הן די צפויות, ויכולות לקחת לעצמן כמה ימי חופש. לא יקרה כלום. במיוחד בזמן הזה, שמאחורי הקלעים בוחשים לנו ממשלה, ובמילא הכל עומד לחודש, אפשר לנוח, לפחות לשנייה.
ואם כבר לנוח אז בכל התחומים. בפוליטיקה, וגם בשאר העניינים. עזבו אותי באימא שלכם, מהסדרה הכי טובה שאני חיייייב לראות. עזבו אותי מהספר החדש של יובל נח הררי. עזבו אותי. אז רק אתמול סיימתי את "בית הקלפים", מה תעשו לי? תוציאו עליי חוזה? המדריך כושר החדש שלי התחיל השבוע לראות את "דקסטר". אותו כנראה צריך להוציא להורג.
כן, ראיתי פרק אחד מ"מלפפון", סדרת ההומואים האנגלית החדשה וזה לא הצחיק אותי בכלל. כן, התחלתי לראות "אימפריה", על משפחת ההיפ הופ האמריקאית, ואפילו סיימתי את ה"רומן המצרי" החדש והמהמם של אורלי קסטל בלום אבל לא בא לי לדבר על זה. בא לי רק שיהיה שקט. מה אכפת לכם? במקום יום מעשים טובים של שרי אריסון, שעדיף לה שתפסיק לפטר עובדים, נעשה יום שקט. שלא לומר שבוע שקט. בלי דעות, בלי ויכוחים צפויים ומשעממים. תנו קצת לטעון מצברים, להמציא רבע דעה חדשה, להבין בכלל מה קורה, מה קרה, מה יקרה.
נדמה שמרוב הבעת דעות על החיים, ותסלחו לי על הקלישאה, אין כבר זמן לחיים עצמם. לכן אני מתנדב לא להביע בשבוע הקרוב אף דעה, בשום ויכוח ציבורי, ופשוט לסתום. בואו נראה מה יקרה אם החצרוני הבא שיגיד דברי בלע משונים ייתקל באפס תגובות ואיש לא יענה לו. לדעתי זה יהיה ממש מהמם. זה יהיה מפתיע וכמה שזה יהיה מצחיק. אז יאללה שקט. אם לא לשבוע, לפחות לסוף השבוע. תצאו לטבע, תראו פרחים או לפחות עצים בשדרה. תנו לדעות לשבות.