האם שמעתם כבר על "הגשר"? הנה דרך טובה לבדוק את העירנות שלכם כצופי טלוויזיה נבונים. הסדרה הזאת עלתה ל-VOD של הוט לפני חודש וחצי (בחינם לכל המנויים). היא זכתה לקידום בתוך ערוצי הכבלים, אבל לא למודעות בעיתונים או שלטי חוצות. מאחר שאיש בישראל לא ידע עליה דבר, גם התקשורת דיווחה עליה בקטנה. מעטים אצלנו מודעים לכך שאת בריטניה שוטף כעת גל של סדרות נורדיות ולכן "הגשר" הייתה צריכה להתמודד באופן הישן והקשה מכולם, להתחבב על צופי הוט אחד אחרי השני.
מאחר שמדובר באחת מסדרות המתח/משטרה המשובחות ביותר שנוצרו בשנים האחרונות, זה הצליח לא רע. וזה מתגבר בכל רגע. כבר כמה שבועות שכל מי שאני מכיר ומנוי בהוט מציק לחבריו בשאלה "ראיתם כבר את הגשר?" ועוד לא פגשתי מישהו שהתחיל לצפות בפרק הפותח, אחד מעשרה, שמרכיב את העונה הראשונה ולא גמע את שאר הפרקים כנשוך נחש. בניגוד לטרנדים שנחשבים תל אביבים, הצופים של הוט מפוזרים בכל הארץ. אני מניח שגם ברעות, אשקלון, כרמיאל וחיפה, אנשים מתחילים יותר ויותר לדבר על הסדרה הכל כך מיוחדת.
התהליך הזה, שבו הצופים נופלים לזרועות הסדרה בזה אחר זה, ולא כולם ביחד, היא עוד שלב במעבר מטלוויזית מדורת השבט לשיטת אני-שולט-בצריכת-הבידור-של-עצמי. בעידן הזה, הדברים לא צריכים לבוא אחד כנגד השני.
יש מספיק צופים שנדבקים למסך בזמן השידור של "מאסטר שף", אבל מיד אחר כך, הם יכולים להתפצל. מי שבא לו יכנס מתי שבא לו ל-VOD ויתחיל את "הגשר". שזה כמובן הרבה יותר נוח, ודי נעים. כי אפשר לעשות מרתון ולהקדיש לסדרה סוף שבוע שלם, או לראות פרק אחד בסוף כל ערב, יש הרבה אופציות.
הבעיה היא רק עם שיחות הברזייה. לבוא בבוקר טרוט עיניים ולספר איך טחנת אתמול שלושה פרקים, רק כדי לקבל את הפרצוף "יא, הכי שמעתי על זה, חייבת להוריד. חברה שלי רונית ראתה ועפה על זה". זה לא באמת מספק.
צבעים שמקפיאים את הרגליים
הנה הפרטים: "הגשר" היא קופרודוקציה דנית – שבדית. הסדרה מגוללת סיפור שמתחיל על גשר ארסונד שמחבר בין קופנהגן הדנית לעיר השבדית מאלמו. מישהו מניח שם באמצע הלילה, בדיוק בנקודת הגבול, גופה חצויה ולכן מנהלים את החקירה צמד בלשים. סאגה השבדית, אישה מקסימה אך קרה ונטולת כשורים חברתיים, על גבול האספרגר, ומולה מרטין הדני, דובון איטי ונעים הליכות עם חיוך רחב.
החקירה כמובן מסתעפת וככל שעובר הזמן הצופה מתאהב בעיקר בצמד הבלשים המשונה. הסדרה מצולמת כולה בפלטת צבעים שמתאימה למזג האוויר הצפוני. אין אדום או ירוק בוהק, רק כחול קר, אפורים שונים, וכתום של שקיעה וזריחה. סבתא שלי הייתה אומרת, שהרגליים קופאות מלראות את זה.
החידוש הגדול בסדרה אינו בעצם קיומה, אלא בהצלחה העולמית שלה. הסדרה שודרה לפני שנה וחצי בסקנדינביה ומיד נקנתה לשידור באנגליה וכך גם הגיעה אלינו. רק אחר כך הוחלט לצלם לה עונה שנייה, שתצטלם בקרוב.
לצופה הישראלי שרואה כל החיים סדרות עם כתוביות זאת לא דרמה, אבל באנגליה, שבאופן מסורתי מתנשאת על כתוביות, שידור כזה הוא בהחלט תקדימי. "הגשר" היא הסדרה הסקנדינבית השלישית המשודרת באנגליה עם תרגום. קדמו לה סדרה דנית בשם "Borgen" ("ארמון הממשלה") וסדרה בשם "Forbrydelsen" ("הפשע") שמוכרת בארץ בגרסה האמריקאית שלה "The Killing". שלוש עונות של "הפשע" הוקרנו שם בהיסטריה, כאשר הסוודר של גיבורת הסדרה הפך לפריט אופנתי שאפילו קמילה של צ'רלס דרשה שיביאו לה.
הסדרות האלה ביחד עם סרטי "הנערה עם קעקוע הדרקון" והסדרה "וולנדר" עם קנת ברנה שאמנם דיברה אנגלית אך התבססה על ספרים סקנדינביים, הן למעשה גל גדול של נורדיות ששוטף עכשיו את העולם בכלל ואת אנגליה בפרט. עד כדי כך שבאנגליה כבר נכתבו מאמרים תחת הכותרת "מדוע אנחנו מתבטלים מול סדרות עם כתוביות".
באחד מאותם מאמרים, תהה המבקר, איך זה יכול להיות שבסצנת הכותרות של "הגשר" רואים את פסל בת הים הקטנה המפורסם מקופנהגן, וכולם מוחאים כפיים, בעוד שבסדרה אנגלית שבה מראים בכותרות אוטובוס קומותיים ותא טלפון אדום כולם שם מקיאים וטוענים שזה בנאלי ובינוני.
נגמרו התירוצים של היוצרים הישראלים
בהקשר רחב יותר, אפשר גם להגיד שזה שובו הגדול של הקולנוע הסקנדינבי ושל האסתטיקה הזאת. במיוחד של אינגמר ברגמן, שהיה אליל גדול בשנות השבעים, ומאז קצת נשכח ושל סרטי הדוגמה של לארס פון טרייר שגם להם הייתה עדנה בשנות התשעים עד שנמאסו על העולם.
צריך להזכיר שעד סוף שנות השמונים היו סרטי איכות אירופאיים אהובים על צופי קולנוע ישראלים לפחות כמו סרטי הוליווד. ברשימות השנתיות של הסרטים המצליחים היו תמיד סרט של וודי אלן וסרט שבדי או הונגרי לצד הבלוקבסטרים מהוליווד.
כל מי שיראה את "הגשר" יתאהב פתאום בעולם ללא שמש, בנוף קפוא פיזית ונפשית, ובתרבות שבה אין כמעט הפגנת רגשות ומגע בלתי אמצעי של חיבוק. זה עושה חשק לעולם קורקטי ורגוע שהוא ההפך הגמור מישראל. לגנותו ייאמר שזה עולם מעט מדכדך, שהאנשים בתוכו נראים תמיד קצת בודדים.
מי שיצלול פנימה עוד יותר, יוכל גם להתפעל מכך שהסדרות האלה משקפות את המציאות הסקנדינבית, שבה יש שיוויון אמיתי בין המינים. היחס בין נשים וגברים בתפקידי מנהלים/מפקדים הוא לא רק חצי חצי, הוא גם כזה באופן הכי נונשלנטי. העובדה שמפקדת המשטרה של קופנהגן בסדרה היא אישה, אינה דרמה, אלא טבעית, וגם הדמות עצמה אינה מאופיינת יותר מדמותו של מפקד המשטרה הגבר של קופנהגן. היא כמובן לא קשוחה במיוחד כמו שהייתה לבטח בת דמותה בגרסה אמריקנית. לוקח קצת זמן לשים לב לזה, אבל השיוויון הזה הוא כל כך נעים לעין ונוח, שכאשר אתה חושב אחר כך על המציאות הישראלית, אתה קצת נבהל מהפיגור שלנו בעניינים האלה.
כמובן ששידור הסדרות עם תרגום באנגליה מעלה מיד את השאלה מה עם הסדרות הישראליות? "בטיפול" ו"חטופים", כבר שודרו באנגליה בעברית עם תרגום, אבל בשני המקרים זה היה ברשת סקיי הפחות נחשבת. אבל אפשר להניח שסדרה ישראלית שתיראה לקנייני ה-BBC מצטיינת באמת, תירכש על ידם לשידור ללא היסוס. זה אומר שנגמרו התירוצים.
סדרת דרמה ישראלית, שתהיה באמת סדרת מופת, לא רק תימכר לרימייק באמריקה, אלא תשודר בכל אירופה. אז כן, סדרות ישראליות שודרו פה ושם, אבל אף אחת מהן לא עם ווליום של "אירוע טלוויזיוני", ולפי ההצלחה של הסדרות הסקנדינביות אנחנו רואים שהעולם הופך דווקא יותר נגיש כרגע, וכדאי לשים לזה לב. בינתיים אתם חייבים לעצמכם את "הגשר". זה הדבר הכי מוצלח שתראו בחורף הזה.