עם הכנסות של יותר מ-740 מיליון דולר ברחבי העולם, ומהשבוע גם עם פרסי גלובוס הזהב לסרט ולשחקן הראשי, "רפסודיה בוהמית" הוא סרט הביוגרפיה המוזיקלי המצליח בכל הזמנים. לא צריך להיות גאון כדי להבין שכבר ברגע זה, שלא לומר לפני חודשיים, בהוליווד נתנו אור ירוק לפיתוח או לצילומי אינספור ביוגרפיות מוזיקליות נוספות. סרט על הביטלס בתקופת הודו, על הרולינג סטונז בתחילת הדרך, על דיוויד בואי באמריקה - שלא לדבר על בוב דילן, סיימון וגרפונקל, אפילו אריאנה גרנדה וניק דרייק - כולם מטרות טובות בשנייה זו בזמן.
במשך השנים הייתה תמיד תחושה שסרטים מהסוג הזה לא באמת מצליחים לעשות את העבודה. לדוגמה "ריי" על ריי צ'רלס, "נינה" על נינה סימון, ואם נלך קצת אחורה גם "הליידי שרה בלוז" שלא באמת החמיא לבילי הולידיי. בצרפת מנסים אחת לכמה שנים לתעד כך את גדולי הזמר; "דלידה" מ-2016 נחשב לפיאסקו הגדול מכולם, סרט יקר מאוד להפקה שכשל בקופות. כך היה גם עם "בדרכי שלי" (במקור "קלוקלו") על קלוד פרנסואה וגם עם "גינסבורג", הסרט היומרני על סרז' גינסבורג.
בשביל הסרטים האלה צריך קודם כל אישור מבעלי הזכויות על השירים. הם אלה שיושבים על הנכס, הם אלה שיציקו לכל אורך הדרך וידאגו שהסרט יתאר את חייו של האמן באופן שבו הם היו רוצים לראות אותו. בקיצור, בעלי הזכויות ו/או המשפחות הם אלה שיכולים לחרב את היצירה. אני משוכנע שחלק מהקלקולים ב"רפסודיה בוהמית" נובעים מהרצון של בריאן מיי וחבריו לתאר את עצמם באור יותר מחמיא. תארו לכם שהייתה בסרט סצנה שבה מראים איך פרדי נכנס לחדרו עם בחור בזמן שהם נכנסים לחדריהם עם בחורות, ואולי בכלל היו מראים שהכל קורה באותו חדר, רחמנא לצלן.
המצב גרוע עוד יותר כשנשוא הסרט עדיין עומד כמו אלטון ג'ון: "Rocketman", הסרט שרקח לעצמו, ייצא לקולנוע במאי. איך יתארו שם את השנים שבהן התחבא והתחתן עם העוזרת הגרמנייה שלו? מה יעשו עם הקילוגרמים הרבים של הקוק ששאב לאפו? כך או כך, אם גם הסרט הזה יצליח, אנחנו צפויים לגל באמת היסטרי של סרטי מוזיקה. אם הוא ייכשל, יתכן שהעסק יתקרר קצת. בכל מקרה, אין ספק שלפחות ארבעה-חמישה סרטים יראו אור על גבו הרחב של פרדי מרקורי.
לפני חודש כבר נודע כי המגעים עם משפחתה של איימי ויינהאוס הגיעו לידי מיצוי. הסרט על חייה הקצרים והעצובים יצא לדרך. בו בזמן, בעקבות ההצלחה של "מאמה מיה 2" עם שירי להקת אבבא, חלק מהאייקונים של המוזיקה מעדיפים ללכת במסלול של מחזמר עם שיריהם. הראשון בתור יהיה כנראה פרינס, שסרט על פי שיריו יצא לדרך החודש.
גלובוס הזהב, לא הגלובוס הוורוד
ההצלחה הפנומנלית של "רפסודיה בוהמית" נובעת קודם כל מהטיפול במוזיקה. סצנת השיא - שחזור המופע של קווין ב"לייב אייד" - היא המפוארת מסוגה שנעשתה אי פעם. מיליונים הושקעו שם. בכלל, מירב המאמצים, הכספים והריכוז הושקעו בסצנות שבהן המוזיקה היא השחקן הראשי. כך למשל בסצנה היפה על יצירת שיר הנושא "רפסודיה בוהמית". זה דבר שיהיה קשה מאוד לשחזר בסרט על אלטון ג'ון, שבו הוחלט משום מה שהשחקן הראשי טארון אגרטון יבצע את השירים בקולו; ב"רפסודיה" השתמשו בהקלטות המקוריות עם תוספות שהקליט במיוחד החקיין הטוב ביותר של מרקורי. אבל לא צריך לקפוץ למסקנות. הרי הקהל התאהב מחדש בשירים של אבבא בגרסאות די גרועות של מריל סטריפ ופירס ברוסנן.
מה שגרוע מאוד ב"רפסודיה בוהמית" הוא תיאור האישיות של מרקורי והטיפול בכך שהיה הומו שנאלץ (או בחר) להסתתר שנים בארון. לכן קשה להבין את גלי ההתפעלות בעולם וגם כאן בארץ מהזכייה של הסרט בגלובוס הזהב. כדאי להבהיר שהזכייה בגלובוס מסמנת רק דבר אחד: מישהו עשה קמפיין יח"צ מעולה. את הפרס בוחרת חבורה של פחות מ-100 איש - השנה זה היה 88 - שמייצגים את חברי תא הכתבים הזרים בלוס אנג'לס. כמו שנחשף בשלל תחקירים בעשור האחרון, קל יחסית לעשות עליהם מניפולציות. החבורה הזאת מורכבת מאנשים שפוגשים את הכוכבים לפני יציאה של כל סרט; יש לא מעט קווים מקבילים בין התנהגות של הכוכבים במסיבת העיתונאים (וכמות הסבלנות שיש להם לסלפיז) לבין הזכייה בפרסים.
המאבק בגלובוס השנה היה בין "רפסודיה בוהמית" ל"כוכב נולד", שניהם סרטים מוזיקליים. אפשר להניח שגם ההפסד של ליידי גאגא לגלן קלוז הוא תוצאת החיבה היתרה של חברי התא לקלוז, לצד טעויות שעשתה גאגא עצמה במפגש איתם. בכל מקרה אין לקרוא לתוך הבחירה במרקורי שום אקט של ליברליות. לא במקרה מנסה השחקן רמי מאלק להגיד בכל טקס ומול כל מצלמה כמה פרדי היה מיוחד ואחר. הביקורת על השטחת נטיותיו - שלא לומר הצגה הומופובית של חייו - אולי לא הזיזה למי שרצים לבתי הקולנוע, אבל בהוליווד שמו לב ומאלק מקפיד עכשיו למזער נזקים.
חדש: קולנוע לבגירים
אם מחברים את "רפסודיה בוהמית" ל"מאמה מיה 2", "כוכב נולד" ו"לה לה לנד", ברור שאנחנו נמצאים ברגע בזמן שבו מוזיקה היא גורם מרכזי בסרטים. בעידן שבו רוב היצירה הקולנועית היא סרטי פעולה לצעירים מלאי אפקטים מיוחדים לצד סרטי ילדים, ייתכן שהדרך לתקשר עם קהל יותר מבוגר, שפעם היה צרכן סרטי אוסקר גדולים, היא בעזרת סרטים מוזיקליים.
אם המוזיקה היא האפקט המיוחד החדש למבוגרים, זה אומר שהסרטים האלה יעלו עכשיו כפורחים, כשמירב תשומת הלב היא על המוזיקה עצמה. איכות ההקלטה, שחזור עשיר של אירועים ופול ווליום ברמקולים.
אם זה הכיוון, ייתכן שבמקום סרט המשך ל"רפסודיה בוהמית" יפיקו כעת סרט קולנוע שמתעד את מאחורי הקלעים של הפקת מופע הלייב אייד. קצת תיאורי ריבים על קרדיטים לצד הופעות משוחרות של גדולי המוזיקה של האייטיז? כמה גרוע זה כבר יכול להיות? אם זה יקרה, אל תשכחו איפה קראתם את זה קודם.