יש מלחמה בתל אביב, והיא טעונה מאוד. בסוף השבוע פרסמה שיר נוסצקי בפייסבוק פוסט שבו טענה, כי התמיכה של גדעון לוי, נתן זהבי, חנוך מרמרי ושל עבדכם הנאמן בחולדאי, היא דוגמא לכך ששמאלנים אשכנזים נהיים צבועים שכשהדבר מגיע לפתח ביתם. שהם, או לפחות חלק מהם, בוחרים בנציגי העשירים ונהיים אטומים לחלשים. הדברים עוררו הרבה תגובות, ובהמשך הפכו להתקוטטות בין אנשי "עיר לכולנו" שתומכים במועמד אהרון מדואל לבין תומכי ניצן הורוביץ, שהואשם ביחד עם מפלגתו מרצ, שהם בעצם משת"פים.
זה די מעניין למצוא את עצמך מוכרז כנבל על ידי אנשים שאתה בעצם בצד שלהם. כלומר אתה חושב שאתה והם מאמינים באותם ערכים, ורק לדוגמא, בתקופת המחאה החברתית, נפגשתם ברחובות מידי מוצ"ש, וחייכם זה לזה בחום. אלא שבסיטואציה שנוצרה, שבה המחאה בעצם גוועה בלי שום תוצאות אמיתיות, ובלי שהותירה אשם אמיתי שהרס אותה, יוצא שחולדאי, וכנראה שגם אני וחנוך מרמרי, הופכים כרגע לאחראים לכשלון.
האמת היא שהשבתי לשיר נוסצקי על הדברים שכתבה, והתכוונתי גם להשיב לאחרים שכתבו שם. אלא שכמו שקורה לפעמים בפייסבוק, מיד השתלטו על הדיון כמה מטורפים אמיתים, שהסבירו שאני מושחת, עובד בעיריית תל אביב, מקבל כסף מחולדאי (בטח במעטפות) ומה לא. וכשזה מגיע לדיונים מהסוג הזה, שבהם אתה נדרש להוכיח שאין לך אחות, אני מעדיף לכבות את המחשב.
שתי ערים מקבילות
אבל נחזור לחולדאי. בזמן שרוב תושבי עירו מאמינים שהוא ראש עיר טוב, יש אחוז לא קטן, הייתי מעריך אותו כעד רבע מהבוחרים ששונאים את חולדאי שנאה איומה, ורואים בו צורר, דיקטטור ומנוול. על פי התפיסה הזאת בתל אביב מתנהלות שתי ערים מקבילות. הבועתית שכולם אוהבים להכיר, והסובלת שכולם אוהבים להדחיק. זו של היפים והנכונים ומולה זו של שכונות הדרום, ערביי יפו ובעיקר הזרים. כשאליהם חוברים כל מי שהמצב הכלכלי פוגע בו, בעיקר בתחום הדיור
התחושה שלי, והיא יותר מסתם תחושה, היא שהמאבק נגד חולדאי הוא בכלל לא נגד חולדאי. זה מאבק שונה, שאם להקצין, חולדאי כמעט ונקלע אליו בטעות. זהו מאבק בין הקהל הרדיקלי לבין העולם המשתנה לרעה. זה המאבק בטייקונים שמשתלטים על העולם, באטימות המשטרה והשלטונות, בביורוקרטיה, ובקהל השבע ששונא מהגרי עבודה ואינו מבין את אחריותו של העולם הראשון על העולם השלישי
באחד הוויכוחים שניהלתי השבוע, הסביר לי חבר שאני אוהב במיוחד, כי חלומו הגדול הוא ראש עיר שיפתח מרכז יום למהגרי עבודה ברמת אביב. "שיבואו כל האפריקאים, כל בוקר, על האופניים, לבניין על יד הקניון. שכל הפקצות מרמת אביב יבינו שאי אפשר להגיד שאין אנשים כאלה ולהדחיק אותם". שזאת מחשבה ילדותית אך מחממת לב. ובכל זאת היא מדגימה את הבעייתיות.
העובדים הזרים הם לא באמת בתחום היכולות של ראש העיר. השבועון "טיים אאוט" מאשים השבוע את חולדאי כי אחת מנקודות השפל שלו הייתה שלא בא למקום שבו נאמה בשעתו רופאת הסרטן מירי רגב, ולא יצא נגדה למלחמה. "טיים אאוט" כמובן צודקים. היה כיף לשמוע את חולדאי יוצא לנאום בעד הפליטים ומהגרי העבודה. במיוחד לאור העובדה שבשטח הוא מתנהג באופן יחסית נאור למגזרים האלה. בודאי לא באופן קלגסי.
חולדאי בוחר רוב הזמן לשתוק, שזה גם מעצבן, אבל לא ישנה את העובדה, שבעיית הזרים היא לא בעייה של תל אביב אלא של ישראל. וכדי שהיא תפתר הממשלה ואנשים כמו גדעון סער, ציפי לבני, יאיר לפיד ושלי יחימוביץ', שגרים בתל אביב, צריכים לדאוג שהיא תיפטר. לטובת ישראל ולטובת תושבי דרום תל אביב שסובלים.
אולי הדרך להבין את הסיטואציה יותר טוב היא לחשוב איזה מין ראש עיר היית רוצה שיחליף את חולדאי בעוד חמש שנים. הייתי מצפה שזה יהיה אדם קשוב לתושבים, שמדבר בשיח החדש. כלומר מקשיב באמת, משתף. ייתכן שחטאו הגדול ביותר של חולדאי היא שתיקתו, וחוסר הסבלנות שלו לנהל דיאלוג. אבל לך תשכנע ששתיקה היא פשע מאוד קטן, את מי שחושב שאלמלא חולדאי שכר הדירה בתל אביב היה נמוך בהרבה, וממש שווה לכל נפש.