במקלט התאספו אימהות עם ילדים קטנים. רובנו הגענו למקלט כמה שניות אחרי שנשמעו בשמים הדי ההתפוצצויות. כך שלא בטוח שאם הטיל היה נופל היינו כבר במקום הנכון.
כמו שאתם יודעים, הם יורים גם על תל אביב. לשמחת כולנו עוד לא התפוצצה כאן רקטה, אבל הבוקר כבר נפלה חתיכה בתחנת הדלק שנמצאת בלב שכונת פלורנטין. ככה שאנחנו בקו האש. אמנם בשאננות מסוימת. כיפת ברזל מגינה עלינו באופן מושלם בינתיים (ושוב תודה לך עמיר פרץ). אבל אנחנו הרי יודעים שמספיק פספוס אחד כדי שכל התמונה תשתנה.
בדרך הביתה מהמקלט פגשתי שכן מבוהל. הוא לא זכר בדיוק לאן צריך ללכת והוא היה באמצע הרחוב כשנשמעו הבומים. קלטתי עליו שהוא מפתח התקף חרדה קל וניסיתי להרגיע אותו. זה הצליח באופן חלקי. הוא אמר שהוא בדרך להוריו שגרים באשקלון, וששם לפחות יש בבית חדר ביטחון ומקלט גדול, וזה הרבה יותר בטוח. ההיגיון האנושי הוא בהחלט חידה לא פתורה.
למה שרק תושבי שדרות יפחדו?
אז גם מדינת תל אביב בעסק. בפנים. איך שתקראו לזה. גם הילדים בתל אביב מפחדים. גם להם צריך להסביר מה זה הבומים האלה. וטוב שכך. למה שרק תושבי שדרות יפחדו? ולמה שבכל ויכוח בין שמאל לימין יסבירו תמיד שהשמאלנים עסוקים כל הזמן בקפה שלהם ולא אכפת להם מכלום. אז הנה, אני חזרתי מהמקלט, ואני עדין מחזיק באותן דעות עצמן. בדיוק כמו שהיה בסיבוב הטילים הקודם, ובדיוק כמו שהיה בתקופת המחבלים המתאבדים.
אני אגיד את זה בעדינות, ומבטיח לתבוע כל מי שיוציא דברים מהקשרם, אבל עדיף שהמלחמה תתרכז בתל אביב. הלוואי שחמאס יכוון טילים אך ורק לתל אביב, ויניח לכל שאר חלקי המדינה. אני באמת חושב שאנחנו חזקים מספיק כדי לעמוד במתקפה הזאת, ובעיקר לעמוד בה תוך שאנחנו, או לפחות אלה מאיתנו שחושבים ככה (ת"א זה מקום בו לכל אחד יש דעה קצת שונה) שומרים על דעותינו המקוריות.
תל אביב היא עיר חזקה ותושביה חזקים וחלק גדול מהם גם אידיאולוגיים מאוד, ולכן אני מעדיף שהמלחמה תתרכז בנו. כדי שתראו שאנחנו באמת מאמינים בדברים שאנחנו מפגינים בעדם. כי למרות כל מה שקרה ומה שיקרה, אני עדין חושב שאלימות לא תוביל לשום דבר. שרק דיאלוג יפתור את הפלונטר. וכמו שמודים עכשיו גם במשרד ראש הממשלה, מי ששנא את ערפאת, קיבל את החמאס, ומי שיחסל את החמאס יקבל כאן מטורפי אל קעידה.
הספין הבלתי נסבל של נפתלי בנט
ככל שהסכסוך הזה ממשיך להתנהל באותו ריקוד משעמם, כך כולם נהיים יותר קיצונים ויותר שמרנים. אז הכי אופנתי זה לצאת מהארון עם שנאת ערבים, ולא להאמין לראשי החמאס שאומרים שהם מוכנים לדיאלוג עם ישראל. מי קבע שאי אפשר לדבר איתם? ולמה כן להאמין לנפתלי בנט שאמר השבוע "אין בן אדם שרוצה יותר ממני שלום". לא ברור אם האיש שקרן או מדחיקן או פשוט משוגע. הוא מזכיר לי את הבדיחה העממית על האיש שרצה לזכות בפיס, אבל מעולם לא רכש כרטיס הגרלה. איך בדיוק יקרה השלום לפי התפיסה של בנט?
יש עם מי לדבר
בדרך כלל אין לי אפילו כח להגיד את זה בקול רם ולהישמע כמו תקליט שחוק. אבל עכשיו, כשיש מלחמה ובמילא הכל נראה שטני, והמוזות אמורות לשתוק (אופס, הגיע אי מייל שההופעה החגיגית של ריטה שהייתה מתוכננת למוצ"ש בוטלה). דווקא עכשיו אני חושב שחשוב להמשיך ולהגיד את זה. חייבם לדבר. חייבים לעשות מהלך אמיתי לקראת שלום. ויש עם מי לדבר.
בעזה נהרגו כבר 90 איש השבוע, ביניהם הרבה ילדים. בזמן שאנחנו מסבירים כמה קשה לנו לרוץ למקלט, הם מתים. כשמדברים על פרופורציות בחיים, לא מספיק לעשות נו נו נו לברזילאים ולהגיד להם שזה בסך הכל כדורגל. כי במקרה שלנו אנחנו נשארים בחיים. והם מתים כמו זבובים.
אז יאללה, תביאו את הטילים לתל אביב. ובואו ננסה לנהל את הדיאלוג הזה כשאנחנו קו החזית.
נ.ב. אני משאיר הודעה לעורך, שאם תהיה היום עוד אזעקה, הוא יכול פשוט לשנות את השעה בתחילת הטור.