עד היום הצבעתי לכנסת 11 פעמים. הפעם הראשונה הייתה בשנת 1977, בצבא, באיזה תרגיל ניווט ליד טבריה במסגרת קורס טיס. הצבעתי לשולמית אלוני, שאז קראו למפלגה שלה "רצ". בקורס שלנו היו 400 איש ובהם שני ליכודניקים. כל האחרים התחלקו בין מפלגת העבודה, מפלגת המרכז ד"ש, והשמאלנים שהצביעו חד"ש ושל"י. בליל המהפך התעוררנו ואמרנו אחד לשני שקרה אסון.
שמורת טבע אשכנזית
הבעיה היא שבסיבוב הנוכחי הלבט הזה מסתבך עוד יותר. בעיקר בגלל מרצ. הסרטון הטיפשי, שבו זהבה גלאון רוקדת בחתונה, הוא יותר מסתם קוריוז. הוא מסמל משהו עצוב בהרבה, וזה שמרצ, כמו רבים מחברי הטובים ביותר, נשארה מין שמורת טבע אשכנזית, שאולי רוצה מאוד להיות כלל ישראלית, אבל לא מצליחה, ואולי גרוע מזה, לא באמת מנסה, לדבר עם הציבור המזרחי.
הייתי מחלק את הציבור הזה בגסות לשתי קבוצות. מגזרים עממיים יותר, שלמרות שהליכוד תמיד דופק אותם עם הכלכלה החזירית, הם עדין שונאים את שרידי מפא"י ההיסטורית. הציבור המזרחי האינטלקטואלי הלוחמני במסורת ד"ר הני זביידה, אורטל בן דיין, רון כחלילי, אופיר טובול וחבריהם, שהם תל אביביים מאוד, מדברים היטב את שפת התקשורת, ונלחמים על בסיס קבוע בהגמוניה האשכנזית.
הקבוצה השנייה מורכבת כולה משמאלנים קשים. ולכן העובדה שמרצ לא מצליחה לתקשר איתם היא צרה צרורה. זה לא שהם צודקים בהכל, אבל אם מרצ באמת הייתה רוצה להגיע לשוויון, ובהנחה שמאז רן כהן אין שם מישהו שבאמת יודע לדבר עם תושבי נתיבות (שלא לדבר על דרום תל אביב), היה צריך לרכז מאמץ כדי לתת לקבוצה הזאת דרך להצטרף. אפילו במחיר דחיקת שני חברי כנסת מכהנים לטובתם.
הטון הממלכתי של בוז'י לא מגרה
ממול גם במחנה הציוני אין שמחה גדולה. הפריימריז הססגוניים רק חיזקו את התחושה שמפלגת העבודה נורא שפוטה של הוועדים הגדולים במשק, וכל חברי הכנסת שלה חייבים את הישבן שלהם לעסקנים וקבלני קולות שלא מתעניינים בעובדי קבלן אלא בעובדים המאוגדים עם הוועדים המפחידים. גם ההתעקשות של בוז'י הרצוג על טון ממלכתי מאוד זה לא משהו מגרה.
למחנה הציוני יש בעצם שני יתרונות. האחד, אם הם יצליחו להיות המפלגה הגדולה ביותר, יש סיכוי גבוה שהרצוג עם כישוריו הפוליטים יצליח להנדס ממשלה. שזה יכול להיות כמעט נס. והשני, שגם אם יפסיד הוא יצליח להכניס את המפלגה שלו לממשלה באופן מכובד. וכמו שהוכיחה בכנסת הנוכחית יש עתיד, עדיף להיות בממשלה, כי לפחות אפשר להשפיע קצת על הדברים. זה בטח מועיל יותר מאשר לשבת באופוזיציה ולבלבל את המח בזמן שהעולם ממשיך בשלו.
וזה עוד לפני שאמרנו מילה על הרקורד הלהטב"י שאולי לא חשוב לכל הבוחרים, אבל לי הוא חשוב מאוד. עד כדי כך זה חשוב לי שגם אם אגיע בסוף למסקנה שהמחנה הציוני היא המפלגה הנכונה יהיה לי קשה מאוד להכניס את הפתק שלהם לארון, כלומר למעטפה. כי מה לעשות, מילים יפות זה נחמד, אבל העובדה שאיש מחברי הכנסת של המפלגה הזאת, לא אמר אפילו בחצי פה, משפט שיהיה בו כדי להפגין חוסר נחת מהמצב המשפיל שבו יש חבר כנסת בכיר במפלגה שמתבייש לעיני כולם בזה שהוא הומו. וזה מבחינתי יותר מדגל אדום. גם ההבטחה שהוא ייצא מהארון אחרי הפריימריז כנראה לא תתממש. עכשיו מסבירים לי שאני אשם, כי הוא לא מוכן שזה יראה כמו כניעה, ודורש להמתין עד שיעבור מספיק זמן מאז המכתב שכתבתי להרצוג.
חבל שגם במרצ העניינים מעט הסתבכו עם פרישתו של ניצן הורוביץ. איכשהו נדמה לי שהתאיידותו עברה בשקט גדול מידי. אז אולי הוא לא נעים למישהו ודורך על רגליים, אבל מבחינה סמלית, העובדה שלמרצ אין חבר כנסת גאה היא קצת בעיה. גם כאן, אם רצתה גלאון להיפטר מהורוביץ, הייתה צריכה להכין מולו עתודה אמיתית. נגיד לסבית מזרחית גאה. אבל גלאון לא הגיעה לבחירות האלה מוכנה מאוד. לצערי.
יוצא שהפעם הלבט בין מרצ למחנה הציוני הוא מעט חמצמץ ומעלה ביתר שאת את הרעיון שאולי הגיע הזמן לנסות אופציות אחרות.