הגיבור שלי השבוע בכלל לא רוצה להיות הגיבור שלי. קוראים לו אמיר אוחנה. מדובר באיש ישר, טוב ורציני - וגם הומו, מזרחי וימני. הוא מכהן כראש התא הגאה בליכוד, והשבוע הוא הודיע שינסה להיות נציג תל אביב ברשימת הליכוד. אם זה יצליח, ואני מקווה שזה יצליח, אוחנה יהיה ההומו הימני הראשון בכנסת ישראל. נציג הליכוד, שייבחר על ידי אנשים שחלקם הגדול מסורתיים או דתיים, שהומו אמור להבהיל אותם. הרי אלה לא המצביעים הנאורים של השמאל.
בשבוע האחרון עלה אמיר אוחנה לשידור ברדיו ובטלוויזיה ואמר שבעיניו חבר כנסת לא צריך להיות בארון. גם ראש התא הגאה של מפלגת העבודה, ניב זוניס, התראיין ואמר שבעיניו זה לא תקין שחבר כנסת מסתתר בארון. מי שלא מבין את הקונטקסט של הדברים, כנראה פספס את הטור שלי מהשבוע שעבר.
מסתבר שההומופובים צדקו כל הזמן, אנחנו צריכים להתבייש
שואלים איך אני מעז לדרוש מחבר כנסת לבחור בין הארון והכנסת? איך אני מעז להגיד שחבר כנסת בארון, יפריע לי להצביע עבודה? מאשימים אותי שאני בריון, אלים, אובססיבי, כוחני, מנוול. שאני עושה אאוטינג. אבל אני חוזר ואומר, אין צורך באאוטינג. אין כאן שום אאוטינג. אני לא נוקב בשמו, ולא אנקוב. מצידי שיישאר בארון, רק שיצא מהכנסת. זכותו לא לרצות לייצג. אבל מה עם זכותי לבקש שאם יש בכנסת שני הומואים יכתבו בעיתון שיש לנו שני נציגים? תארו לכם שנציג ערבי בכנסת יבקש שלא יגידו שהוא ערבי? שזה יישאר עניינו הפרטי?
אני שואל איך זה יכול להיות שהדבר היחיד שיש סביבו כזה קונצנזוס, שהסוד היחיד שקהל ענק מתאחד כדי לשמור עליו בעידן הזה, הוא הזכות של אדם לחזור לארון? ואולי כשאתם מדברים על הזכות לפרטיות, אתם בעצם מדברים על הזכות להתבייש? הזכות להתבייש שאתה כזה. אולי התשובה היא כן?
אני מבקש להזכיר את הפרטים שלא הזכרתי בשבוע שעבר. ייתכן שזאת הייתה טעות. חבר הכנסת המדובר יצא מהארון לפני שש שנים, ובתור הומו נבחר במערכת בחירות סטודנטיאלית לתפקיד ייצוגי. אחר כך התפרסמה כתבה גדולה בעיתון שבה הוא אמר שהוא "מחפש חבר". הוא חזר לארון לקראת מערכת הבחירות הקודמת, ובביקור במרכז הגאה הוא אמר כי ייצא מהארון אחרי הבחירות. לאורך הקדנציה הראשונה שלו בכנסת, הוא גם נמנע מלהשתתף בהצבעות חשובות בנושאי קהילת הלהט"ב, וגם באלה שהשתתף, הנמיך פרופיל ומעולם לא נאם בעד.
בואו נדגיש שוב לצורך הדיון: המשפחה שלו יודעת, החברים שלו יודעים. זה לא סוד. זה גם לא סוד שיש הומופוביה בישראל, וגם בבית המחוקקים שלנו. הח"כים ההומופובים מקבלים בעזרת האיש הזה אישור והוכחה לשנאת ההומואים שלהם. אלי ישי צודק. אם חבר כנסת ממפלגת העבודה, שיש לו חסינות וכוח מתבייש בזה שהוא הומו, אז זאת כנראה באמת בושה.
ואולי בעצם כל המגיבים שתקפו אותי בטור הקודם מסכימים שהומו זה כן קללה. שזה כן נורא שכולם יודעים שאתה הומו. שזכותו של אדם לא לרצות להגיד שהוא חלק מהקהילה. או כמו שאמר ח"כ אראל מרגלית, שאפילו לא מבין את משמעות דבריו, שבדרישה מחבר כנסת להגיד שהוא הומו "אתה הופך את זה למקצוע". אז כן, אני הומו מקצועי. למרות שכבר שנים לא שמעתי את הנוסח המשפיל הזה. עכשיו הזכרת לי. תודה.
מה שהכי מעליב אותי בתגובות, זה האופן שבו מסבירים לי שלהיות הומו זה בין מחלה, למשהו שעדיף לא לדבר עליו אם לא חייבים. אומרים לי שאם כל הומו חייב לייצג את הקהילה שלו אז מה עם חובבי סאדו? נודיסטים? סתם סוטים? שוב ושוב חוזרת הטענה הישנה שחדר המיטות הוא עניינו הפרטי של כל אדם. אנשים ממש כותבים דברים קיצוניים בעניין הזה. למשל ליאת בר אחת, שכתבה בפייסבוק בעניין הייצוג: "אם נסכים עם ההיגיון שלך כל חברת כנסת שאינה נשואה ועדיין שוכבת עם גברים מזדמנים צריכה להגן על קהילת השרמוטות ולצאת מהארון מבלי להתחשב בתוצאות?" והיא באמת לא כתבה את זה בצחוק.
לא רוצה לדעת מה אראל מרגלית עושה בחדר המיטות
אראל מרגלית כתב שהוא מעדיף שאני לא אצביע לעבודה, בתמורה לכך שאני אפסיק "לבעוט בנבחר ציבור שכל חטאו הוא שבחר שלא להכניס את הציבור לחדר המיטות שלו". ניסוח מעליב נורא. האם אי פעם כשאראל מרגלית הסביר כמה הוא אוהב את אשתו, אמרו לו שישאיר את חדר המיטות שלו לעצמו? אין לי ברירה אלא להשתמש כאן במושג הטחון הומופוביה. מכל האמירות שנאמרו השבוע, זאת שמסבירה שחדר המיטות הוא עניין פרטי, היא ההומופובית מכולן.
חבר הכנסת המדובר היה מגיע למסיבות, היה לו דף באתר הכרויות, בקהילה שלנו כולם יודעים עליו. מה הוא יגיד עכשיו לנער בן 16 מבאר שבע שמציקים לו בבית ספר? שהוא מתבייש לייצג אותו? ומה הוא יגיד בדיון בכנסת על אחוזי ההתאבדות הגבוהים בקרב נוער להט"בי? אהה, בעצם הוא לא יגיד כלום. הרי היה דיון כזה ביום הגאווה האחרון עם נציגי ארגון הנוער הגאה, וחבר הכנסת לא טרח להופיע אליו. ישב שם רק הומו אחד מהכנסת, ח"כ ניצן הורוביץ, אדם שאף אחד לא מצמצם אותו לכדי "רק הומו" והוא אחד מחברי הכנסת המוצלחים והאהובים בבית המחוקקים. מעניין.
למנכ"ל אפל כבר נפל האסימון
אני נזכר ברגע ההוא שבו חבר הכנסת אורי אריאל אמר שאני ואיתן לא נחשבים משפחה. ישבתי מול הטלוויזיה והרגשתי מבוזה. אפילו איילת שקד נעה בחוסר נחת על הספה בביתה. חבר הכנסת בארון כמובן שתק. אולי הוא ישב בבית והחזיק ידיים עם החבר שלו, ושניהם חשבו לעצמם מחשבות. טים קוק, מנכ"ל אפל, איש שבאמת חרד לפרטיותו, כתב השנה שאם הידיעה שהוא הומו מחזקת נער מתלבט אחד, זה שווה את הוויתור על הפרטיות. אז הפרטיות של חבר הכנסת הזה חשובה אפילו יותר מזאת של מנכ"ל אפל.
יכול להיות שאתם צודקים ואני טועה. אבל ההתעקשות הזאת, לגרום לכל התקשורת להעלים עין מכך שיש בכנסת שני נציגים מקהילת הלהט"ב היא בעיניי הפעלת הכח האמיתית. זאת הבריונות האמיתית. האלימות. מה שתרצו. זאת הבגידה האמיתית. איזה עולם הפוך. באחד הטורים נגדי, התגאה איזה עיתונאי שהוא ראיין את חבר הכנסת ראיון ארוך והנושא בכלל לא עלה. ממש פוליצר מגיע לו. איך יעלה? והאם אותו עיתונאי ראיין פעם חבר כנסת, שלא לומר מרואיין כלשהוא לראיון מקיף, ולא שאל אותו על המשפחה? על חייו הפרטיים?
מאשימים אותי שאני מפחיד אנשים צעירים ומתלבטים. שהדיון באאוטינג מבהיל אותם עוד יותר ודוחף אותם עמוק לארון. האם זה שהם יודעים שחבר כנסת מפחד להגיד שהוא הומו, לא מבהיל אותם יותר? נכון, יש להם הרבה דמויות להזדהות איתן. רק בשנים האחרונות הצטרפו באומץ אורנה בנאי, נדב אבקסיס, האופה נינה הלוי, כוכב הילדים ידידיה ויטל, איש הרדיו דרור רפאל, השדרנית נסלי ברדה, שופט הכדורסל עומר אסתרון, השדרן הוותיק יגאל רביד, השחקן אלון פרידמן, ספר הצמרת פיליפ וזאנה, הצמד ההורס אוריאל יקותיאל ותום באום (טוב הם היו תמיד מחוץ לארון רק לא הכרתם אותם). אבל מה הם כוכבי הבידור לסוגיו לעומת חבר כנסת רציני? הוא יודע שכל האנשים הגיבורים האלה בעצם צריכים להתבייש במי שהם.
אם היה באמת מדובר באדם במצוקה, אפשר היה לכבד את זה. אבל מדובר באדם ציני. בצעד של חישוב קולות לפריימריז. צעד של אדם שהיה מחוץ לארון וחזר פנימה כי לא בא לו שידעו שהוא גיי. אז אפשר לקלל אותי עד מחר בבוקר, אבל את העובדות קשה לשנות. מה גם שלמאמר האלים שלי אין שיניים. את נציגי מפלגת העבודה בוחרים המתפקדים. לא בוז'י. ובסוף גם אני אצביע בשביל השלום שחשוב יותר מענייני הקהילה שלי.
יש סיכוי סביר שאותו ח"כ יכהן גם בכנסת הבאה, בארון. הוא ימשיך להתחסד ולשים קצוץ על הקהילה שלו. ובאמת, מה הוא חייב לה? האם הוא חייב משהו לכל האנשים שנלחמו עבורו? שירקו דם במשך שנים כדי שהוא יוכל בכלל לנהל קריירה פוליטית בתור הומו שיודעים עליו במפלגה? איך הוא יודה לכל אלה שבזכותם הוא לא יצטרך, נניח, להתחתן באופן פיקטיבי עם אישה, רק כדי שלא תיגמר לו הקריירה הפוליטית? איך הוא יסביר שמכל האנשים בעולם, יש דווקא לו את הזכות לא להחזיר כלום לאנשים שבזכותם הוא לא נחשב סתם סוטה?