המלכה האם

באחד מרגעי המתח של גמר העונה הראשונה של "זורמים" (תרגום עברי מצחיק קצת ל-"Rhythm + Flow"), קארדי בי נאנחת מול המתמודדים: "יואו, זה כל כך מותח. הרסתם לי את היום. יש לי עוד דייט אחרי הצילומים, אבל כבר בטוח לא יהיה לי כוח לסקס או משהו כזה. הרגתם אותי", היא יורה ומיד עושה תנועה מצחיקה עם הציפורניים המאוד ארוכות שלה ומוסיפה קרקור כובש. שני חבריה לפאנל השופטים, T.I וצ'אנס דה ראפר, מביטים אליה בחיוך מתוק ולא מגיבים. מה יש בכלל להגיב כשהגברת המושלמת בתבל כרגע נותנת עוד קטע מענג?

"זורמים" היא בסך הכל עוד תחרות שירה טלוויזיונית. אנחנו מכירים את כולן ויודעים שהז'אנר לא ממש בשיאו. על הרקע הזה, העונה הראשונה שהסתיימה אמש (רביעי) הייתה לא רק מוצלחת אלא גם מפתיעה ומשמחת. הנה, עובדה, העסק הזה לא פשט את הרגל. עדין אפשר לרענן, לשדרג ולאוורר.

"זורמים", היא תכנית מוקלטת מראש של 10 פרקים שנטפליקס שחררה בשלוש נגלות. ארבעה פרקי אודישנים, שבוע אחר כך שלושה פרקים של צמצום הנבחרת, ואתמול שלושת פרקי הסיום ובהם הגמר. זה היה זריז, בלי למתוח ולמרוח את הזמן. ג'ון לג'נד (שנותן גם הופעת אורח קצרצרה) יזם והפיק.

הרעיון הכללי הוא למצוא כוכב היפ הופ/ ראפ מושלם, יענו "ראפר נולד". לאורך כל השלבים צריכים כל המתמודדים לבצע קטעי ראפ מקוריים, כך שבניגוד למקובל, המוזיקה בתכנית חדשה ולא ממוחזרת. זה אולי קל יותר בהיפ הופ, שהוא בהרבה מהזמן כמעט דיבור, ועדיין - העסק הזה של מוזיקה חדשה טוען את "זורמים" באנרגיות לגמרי אחרות, מה גם שבחלק מהזמן המתמודדים ממש מאלתרים בשידור.

לצד המתמודדים מופיעים מפיקי מוזיקה מהשורה הראשונה בעולם, כאלה שעובדים ועבדו עם דרייק וקניה ווסט וקנדריק למאר ומי לא. גם לשמוע ולראות אותם זה מרתק. בכלל, "זורמים" היא הזדמנות להציץ לאחורי הקלעים של תעשיית ההיפ הופ, שהיא המובילה מזה שנים במוזיקה האמריקאית, וזה כיף ומעניין. אבל היא הרבה יותר מזה: זאת גם הצצה לעולמם של צעירים שחורים באמריקה.

אני רואה אנשים אמיתיים

פרקי האודישנים הראשונים הזכירו לי מאוד את ארבע העונות של "אייל גולן קורא לך". גם שם היה די מדהים להכיר את המתמודדים שמגיעים לאודישנים, שסיפורי החיים שלהם חושפים אותך לעולמות שבדרך כלל לא מקבלים זרקור. ב"זורמים" זה די דומה אבל בווליום הרבה יותר חזק, כי בכל זאת, אמריקה. אין להשוות את הפריפריה שלנו לשלהם. שוב ושוב אתה נחשף לסיפורים שלא ייאמנו, למשל של הבחור המקסים שזכה במקום השני. שמו פלולס ריל טוק. בגיל 15 הוא כבר היה אבא לילדה, בגיל 20 הוא אבא לשתי בנות ואשתו בהריון עם בן ראשון. הוא חולם לפרנס אותם בכבוד ומנסה כבר שנים להצליח בעולם ההיפ הופ. או לונדין בי שזכתה במקום השלישי: אבא שלה כבר שנים בכלא, יש לה ארבעה חצאי אחים ואחיות מאימא שלה. היא לסבית נשואה עם ילדה בת עשר.

הסיפורים האלה לא מסופרים כדי להתבכיין, אלא כי אלה החיים. וכל האמנים שמגיעים להתחרות בתכנית רוצים לשפר את מצבם הכלכלי ולצאת מהגטאות שהם חיים בהם. כמובן שהם לא מדגם מייצג של שום דבר, ובכל זאת, להערכתי פחות מעשירית מהם באים ממשפחות מעמד בינוני או מאיזה בית גידול מסודר.

מאחר שהתכנית כולה משודרת בארץ עם כתוביות בעברית, זאת גם הזדמנות מעולה וכמעט חד פעמית להבין את הטקסטים של היוצרים הצעירים האלה, שבאמת שופכים את הלב בפני הקהל. בהקשר הזה, דווקא הזוכה די סמוק הוא במפתיע המלומד והסחי מכולם, אחד שמנגן על פסנתר ובא מבית טוב ומוזיקלי.

מעבר לחוויה מוזיקלית וטלוויזיונית כיפית, "זורמים" היא באמת קצת כמו "אהרוני וגידי במסע אל אמריקה השחורה", מינוס אהרוני וגידי. היא מזכירה לפרקים סרט תעודה טוב שעוסק באיזו מציאות שבדרך כלל לא נחשפת אלא על רקע פשעים או טרגדיות. באופן כמעט נונשלנטי אנחנו נחשפים לעוני ולקשיים שמהם מגיעים רוב המשתתפים, וזה מייצר כוח גדול מאוד. זה גם הופך למרגש מאוד לקראת הסוף, כשאתה מבין כמה המתמודדים האלה רואים בניצחון קרש הצלה אמיתי. כזה של אנשים שזקוקים להצלה.

מבחינת חוויית הצפייה, ארבעת הפרקים הראשונים הם קצת פחות מסעירים. אבל כשהתחרות מתקדמת ויש קליפים והופעות חיות, זה נהיה ממש פאר ההיפ הופ האמריקאי וכיף גדול. במיוחד בפרק הלפני אחרון, כשבאולפן מתארחים להופעה כמה מהכוכבים העולים של הז'אנר.

תסתכלו עליהם, תראו אותנו

ועכשיו בחזרה לקאדרי בי. כמו שכבר הבינו בכל העולם, השופטים חשובים יותר מהמתמודדים והכוח הגדול של "זורמים" הוא בהופעתה המושלמת ללא רבב של האמנית הכי מצליחה בעולם כרגע. שני הראפרים לצדה הם לא קוטלי קנים, ועדין הם רק התפאורה למופע הגדול של האישה המדהימה הזאת, שמצליחה להיות אמנית-על ועדיין לשמור על אותנטיות של נערת שכונות ענייה ואיכשהו להתייחס באגביות לכסף, למעמד ולכל הבגדים המדהימים שזורקים עליה.

קצת כמו דנה אינטרנשיונל, האישה שגזרה בעצמה את השמלה שלבשה באירוויזיון, קארדי בי לא דופקת חשבון. היא לא מתייפייפת ואומרת רק מה שהיא באמת חושבת. בין אם זה לעשות כאילו היא מצלצלת לקנדריק למאר ולהודיע לו שיש לו מתחרה חדש, לדבר על אימהות או על דייטים, על גברים או על חרמנות.

קארדי בי מתעקשת לא להסתיר את העובדה שהייתה חשפנית ולא להתנשא על הבחורה שהייתה בעבר, וזה נותן לה המון כוח. מעבר לזה שהיא שנונה, ממזרית ויודעת לצאת מכל סיטואציה לא נוחה בהשמעת קולות מצחיקים, "זורמים" היא הזדמנות לראות אותה לאורך זמן כאדם אמיתי. לשמוע אותה מאלתרת תגובות בטקסטים שלא הוכנו מראש. היא לא שרה בתכנית אפילו שיר אחד, אבל הנוכחות הממגנטת שלה נותנת ל"זורמים" משקל שהופך אותה לתכנית משמעותית ממש.

אני מאוד מקווה שהתכנית הזאת תהפוך למסורת, וכבר עכשיו היא הזדמנות להבין איך צריך להמציא מחדש את כל הז'אנר הזה. בהנחה שאיש לא יאשר בזמן הקרוב עוד עונה ל"אייל גולן קורא לך", אני מאמין שתכנית ישראלית חדשה לגילוי כישרונות בזמר המזרחי, או אולי לגילוי יוצרים בכל הזרמים, היא דבר שיש לו מקום ויכול להצליח. כן, וצריך גם כסף. כי לא נעים להגיד, אבל נאותות ההפקה של "זורמים" - האופן שבו הכל שם גדול, יפה, מתוקתק - זה משהו שמאוד יתקשו להגיע אליו בישראל הקטנה והשוק המדולדל שלה.

• נטפליקס
• קארדי בי