חגיגות הגאווה 2017 בתל אביב היו כנראה מהמוצלחות ביותר שנראו כאן. הן היו שמחות, גדולות, מגוונות יותר. נדמה שכל העניין נתן עוד קפיצה השנה, בכמות, באיכות, בווליום ובגיוון. היו אירועים מיוחדים בהבימה, פסטיבל קולנוע גדול, דיונים, מופעים. היו הפגנות פוליטיות מאוד, כמות ענקית של מסיבות, אירועים וקבלות פנים ועוד ועוד. שני השיאים היו מצעד ענק של 200 אלף איש, מאורגן היטב, עם אירוע סיום עוצמתי בגן צ'רלס קלור, והמסיבה המצוינת של הדי ג'י עופר ניסים, הוותיק ביותר אך גם הטרי ביותר, שאין לו מתחרים. ובתוך כל זה עלו שאלות ונקודות שראוי לאוורר.
אני טקסט פוליטי? יהה
נתחיל בדבר חיובי. נושא האירועים השנה הייתה הקהילה הבי סקסואלית. הדיון הזה מסמן את העובדה שהקהילה גדלה מאוד והתחזקה, ולכן יש לה יכולת להתחיל לעסוק בעניינים יותר קונטרוברסליים. בעבר זה היה דיון מאוד טעון ומתוח, בעיקר בגלל שלאורך השנים חלק גדול מהמשתמשים במונח היו בעצם הומואים ולסביות עם רגל אחת בארון, שחשבו שההגדרה הזאת תקל על סביבתם. כך למשל היה במקרה של אלטון ג'ון, שיציאתו הראשונה מהארון הייתה כביסקסואל. עד היום יש לא מעט אנשים בתוך הקהילה ומחוצה לה, שמגלים חשדנות כלפי ביסקסואלים.
אבל כיום כבר ברור שיש הרבה אנשים שאינם מגבילים את עצמם בבחירת המין של בני זוגם ויש יותר ידוענים, כמו גילי מוסינזון, שאף מתווכים את הנושא. העלייה המשמעותית ביותר היא בקרב בני נוער בכל העולם, שרבים מהם מעדיפים את ההגדרה הזאת. מעבר לזה, הבחירה הזאת סימנה את העובדה שיש ושצריך שתהיה אפילו יותר פתיחות לשונה ולאחר. שבאמת הגיע הזמן שכל אחד יגדיר את עצמו איך שנוח לו.
עוד פן של הבחירה הזאת, ושל התחושה שלא חייבים לדבר יותר בקול אחיד, התבטא בכך שהייתה יותר פוליטיקה סביב המצעד. קבוצה של פעילים ופעילות קוויריות ניסו להקים בתחילת האירוע מעין חומה מקרטון, תוך התנגדות למה שהם קוראים "הכיבוס הוורוד", מקבילה עברית ל"pinkwashing", בטענה שהממשלה משתמשת בקהילה להסתיר את עוולות הכיבוש אך במקביל אינה נותנת לה זכויות. מולם צעד התא הגאה בליכוד, שנוכחותו בשנים האחרונות הולכת וגדלה. השרה מירי רגב הגיעה לגן מאיר, אך לא הוזמנה לנאום, ובמקביל פורסמה ברשת עצומה שבה הודיעו יותר ממאה פעילים בכירים בקהילה (כולל אותי) כי הם שמאלנים ואינם מתביישים בזה.
בתוך כל אלה הושקה גם יוזמה פוליטית מעניינת, שבראשה עומדים אימרי קלמן, לשעבר יו"ר האגודה הלהט"בית וענת ניר, חברת ועד באגודה. השניים הקימו קבוצה והודיעו כי ברצונם להשתלט על מר"צ ולהחליף את זהבה גלאון בבחירות הבאות. בשלב זה הם פוקדים חברים למפלגה לקראת הבחירות הפנימיות. היוזמה שלהם היא ההתארגנות הרצינית הגאה מזה שנים רבות, בניסיון להפוך את הקהילה, או חלקים ממנה, לכוח פוליטי. קלמן וניר הם יזמים צעירים ונמרצים והמודל שלהם הם אנשים כמו ג'סטין טרודו בקנדה ומקרון בצרפת. מצד שני הם חסרי ניסיון פוליטי אמיתי. יהיה מעניין לראות את הפעילות שלהם דווקא על רקע העובדה שבכנסת יש שני נציגים גאים, האחד שבורח מכל זיהוי עם הקהילה, והשני שאמנם מתגאה בכך שהוא הומו, אבל לא מצא עדין דרך לייצג את הקהילה שלו או להנהיג אותה. כל אלה הם צדדים חשובים ומעניינים, אבל בחיים האמיתיים יש גם דברים פחות נעימים.
תם עידן האיידס ואפשר לפרוק כל עול?
נדמה לי שהגיע הזמן לקיים את הדיון על העלייה המאסיבית בשימוש בסמים, וההקצנה של סוגי הסמים שבהם משתמשים במסיבות בכלל, ובמסיבות הגאווה בפרט. ובעיקר השימוש ב-GHB וה-K (קטמין). אין לי נתונים רשמיים, אבל התחושה שלי, שמבוססת על שיחות עם רבים, היא שבשנה האחרונה יש עלייה גדולה באינטנסיביות ובמרכזיות של סמים קשים סביב אירועי הגאווה. גם הכתבה שפרסם הילו גלזר בהארץ לפני חודש הפנתה זרקור על העניין הזה.
והעלייה היא לא רק בשימוש אלא ביחס לסמים כאל חלק בלתי נפרד מהחוויה, כמעט כמו אוכל, שתייה וקרם שיזוף למצעד. שבוע לפני האירועים שוחחתי עם מישהו שאני מכיר, איש נורמטיבי עם עבודה מסודרת וכו', שהסביר לי שהוא וחבריו רכשו לקראת שלל המסיבות של השבוע MDMA, G,K ולסיום כדורי ויאגרה, שהרי אחרי כל הסמים האלה אין לגוף שום יכולת לתפקד מינית, אם כבר מגיעים לזה.
הוא תיאר את הרכישה לא כמשהו דרמטי, או מסעיר, אלא פשוט כחלק אינטגרלי ורגיל מהחיים. בתחילת השבוע אפשר היה לראות אינספור פוסטים של הומואים, בעיקר בשנות העשרים שלהם, שהצטלמו בבתי חולים או שסתם העלו תמונות של עצמם מחוקים לגמרי אחרי שהשתוללו באופן בלתי אחראי.
עכשיו, סמים ומסיבות הם משהו שהולך ביחד מאז שנות ה-60'. זה נכון בכל המסיבות, בכל המועדונים בעולם, והדיון על הגבולות של הדברים האלה לא התחיל אתמול. אבל בכל זאת יש בקהילה הגאה עליית מדרגה וכדאי לשים לב אליה. ה- G וה-K הם סמים שדורשים הרבה עיסוק במינונים ובשימוש נכון, והם מייצרים סביבם תרבות חדשה שלוקחת צעד גדול קדימה את כל מה שהכרנו. צריך לזכור שעד לפני שנה-שנתיים כמעט ולא הייתה להם נוכחות בארץ, כך שקשה להגיד שלא הסתדרנו בלעדיהם.
ייתכן שזה קשור להופעת הטיפול החדש ,PREP שמונע הדבקה ב-HIV, שמייצר תחושה (פיקטיבית) כאילו תם עידן האיידס ואפשר לפרוק כל עול. ייתכן שזה קשור לתרבות סקס וסמים שהקצינה מאוד באירופה, ובמיוחד באנגליה, בלגיה וספרד, ומגיעה לארץ דרך התיירים, ועוד יותר דרך ההומואים הישראלים שנוסעים למסיבות באירופה. בכל מקרה, אי אפשר להמשיך ולעצום עיניים ולהגיד שזה לא קורה. בשנתיים האחרונות היו לא מעט מקרי מוות, וגם ביציאה מהמסיבות השונות השבוע היו מראות שלא יאומנו, של אנשים שאיבדו שליטה על עצמם.
צריך כמובן לסייג ולומר שזאת לא כל הקהילה אלא רק חלק לא גדול, שזה קורה יותר במסיבות ופחות במצעד עצמו, שזאת תופעה עולמית וכו'. אבל צריך גם להיות כנים ולהודות שהנונשלנטיות שנוספה למשוואה היא משהו שראוי לדיון עמוק. לצד אנשים שיודעים להגביל את עצמם ולשים גבולות, יש יותר מדי אנשים שהולכים רחוק מדי. באחת המסיבות הגדולות מישהו פרפר לידי ונדמה היה שהוא תיכף הולך למות, עד שחבריו הזיזו אותו הצידה והשכיבו אותו. אז אמנם זה היה תייר כבן 40, זה לא על הראש שלנו, אבל יש כאן בעיה שחייבים להתחיל לדבר עליה בקול ממש רם. במיוחד לטובת אנשים צעירים שמצטרפים למעגל המבלים, ואין להם הכלים להבין מה ומי.
