כיסא במחלקת העסקים של אל על אמור להיות מקום מוגן יחסית. זה לא כמו במחלקת תיירים, שבה אתה עשוי למצוא את עצמך לחוץ מלא שעות בין אדם גדול מידות לבין צעיר עם ריח זיעה הורמונלי. כאן יש מרחב, כרית גדולה וכפתור שהופך את הכיסא לכמעט מיטה. הבעיה היא שגם בכיסאות המרווחים השכן שלך לטיסה הוא סוג של חבר לתא בכלא. עשר שעות ויותר בין ניו יורק לתל אביב, שבהן אתה רואה אותו אוכל, ישן, קורא וכן הלאה, הן אינטימיות, גם אם זה הדבר האחרון שהיית רוצה בו.
כבר בטרקלין בשדה התעופה ניוארק הבנתי שיש לי הפעם סיכוי לא רע ליפול על דוס, וזו לא משאת נפש בכלל. מה דחוף לי? בפעם הקודמת טסתי לצד יהודייה אמריקאית כזאת עם קופסאות מלאות חתיכות פרי, לחם וכל מיני שהיא הוציאה מתוך תיק קטן. אחרי חמש שעות לכל הפירות כבר היה ריח קצת רקוב, ולצנוניות שלה, עליהן היא שמה חומץ חריף, נהיה ניחוח של ביוב.
אז זה יהיה שקר להגיד ששמחתי כשהתברר שהיושב לצדי הוא גבר חרדי כבן שבעים, עם הרבה תיקים וכובע ענק. היה לי די קשה לזייף חיוך, במיוחד כשהוא התעקש להכניס את כל התיקים לתא שמעלינו. כשהיה לי נדמה שהוא ממש מועך את התיק האחד הקטן שאני שמתי שם, לא התאפקתי ונהמתי לעברו "סליחה, אפשר לא למחוץ לי את התיק?", והוא מלמל חזרה "זה בסדר, אני לא פוגע בתיק שלך" בטון הזה שאומר "אל תדאגו כופרים, לא נעשה לכם כלום. בינתיים". למזלי, הדייל שקלט מהצד את הסיטואציה מיהר לעזור לו ולהציע לו לשים את התיק בתא אחר. ובא לציון גואל.
רב עם לפטופ?
איך שהתחילה הטיסה שמתי את האוזניות הוורודות הענקיות שלי ועלעלתי בגיליון החדש של "Nylon Guys" כדי לראות מה בדיוק הייתי אמור לקנות בניו יורק. הוא מצדו הוציא ספר "שולחן ערוך" ודפדף בו. כך עברה לה איזו שעה של התעלמות, עד שהוא קם, שלף מאיזה תיק ענק מחשב אישי ענק, הדליק אותו ופתח מסמך. הצצתי פנימה. זה היה מסמך בכתב רש"י. הוא התחיל לקרוא ולערוך בשצף קצף. העיניים שלי נפתחו לרווחה. הנה כל הסטריאוטיפים קורסים לנגד עיניי. יהודי מבוגר מאוד, על מחשב, באצבעות זריזות, ועוד בכתב רש"י. מיד התביישתי במחשבות השטנה שלי והתמלאתי חיבה אליו. חיוך רחב מילא את פניי.
- סליחה, אני יכול להפריע רגע?
- כן.
- אפשר לשאול מה בדיוק אדוני כותב?
- ספר.
- על מה?
- פירושים לשולחן ערוך.
- בכתב רש"י?
היהודי נאנח. הנה הוא פוגש עוד דילטנט שחושב את עצמו. הוא הוציא את "שולחן ערוך" והתחיל להסביר לי. אני מצדי באמת התעניינתי בו והתחלתי להפציץ בשאלות. שמו הרב משה מייזלמן. הוא ראש ישיבת תורת משה בירושלים. הוא יליד ארצות הברית, בוגר אוניברסיטת הרווארד במתמטיקה (!), שהקים ישיבה בארצות הברית ואז החליט לעלות ולהקים אותה בארץ. הישיבה שלו מיועדת בעיקר לצעירים שמשפחותיהם גרות בחו"ל ובאים לארץ רק ללמוד. עד היום הוא פרסם יותר מעשרה ספרים, והוא חוזר כעת ממסע גיוס כספים בארצות הברית.
הבנתי שזאת ההזדמנות שלי לדבר פעם אחת עם רב ליטאי אמיתי, והתחלתי לחקור אותו שתי וערב. מאחר שהיינו שבוע אחרי יום העצמאות, התחלתי בשאלה אם הוא עומד בצפירה. הוא הסביר לי שבאופן עקרוני לא, כי כל העסק הזה לא נמצא בעולם המושגים שלו. באותה נשימה הוא גם הסביר שאילו היה מבקר אצלי בית, היה כמובן עומד, ובכלל כשהוא בישראל ונוסע בכביש, למשל, הוא עוצר את הרכב כדי לא לנקר עיניים.
אחר כך הקשיתי עם לימודי הליבה. כבוד הרב התעקש שאין בזה צורך, אבל האמת שההסברים שלו לא היו משכנעים. מאחר שהוא איש חכם ובעיקר חריף מאוד, הוא לא נכנע לשאלות שלי על "מה רע שכל אדם ידע קצת אנגלית וקצת מתמטיקה?" וטען שבספרי הקודש יש כל מה שאדם צריך. עברתי משם להפצצה בכל התחומים: "לא מתחשק בכל זאת לגוון פעם?", וגם "לא בא לך להכיר קצת את התרבות שלנו?" ולסיום "ושייקספיר? לפחות אותו אתה מכיר". "מכיר", ענה הרב בטון שאומר "מכיר ולא מתפעל. תניח לי".
ניפגש במצעד הגאווה?
כעת היינו מוכנים למה שמבחינתי הוא רגע השיא. ככה, בנונשלנטיות, כאילו אני שואל "מה עם לחם מחיטה מלאה?", יריתי: "ומה עם נטיות הפוכות?". חשבתי שסתם לדבר על הומואים יהיה לו יותר מדי, ושנטיות הפוכות זה ניסוח חמוד וקל לעיכול. אבל כבוד הרב לא התבלבל. הוא הסביר שזה שיש לך נטיות הפוכות לא אומר שאתה חייב לממש, כמו שאם אתה נמשך לאשת השכן שלך, אתה מתאפק ולא מממש. כמובן שלא הנחתי לו, אבל הוא הכי לא נשבר, גם לא כשניסיתי להתקיל אותו עם זה שהקונסרבטיבים באמריקה דווקא מכירים בזה. שמחתי שלפחות הוא לא אומר שאין דבר כזה או שזאת מחלה, והאמת היא שקלטתי שזה בכלל לא עניין טעון מבחינתו.
למעשה, הרגע היחיד שבו הוצאתי אותו מעט משלוותו, היה כשהתחלתי לדבר על הכסף שהם לוקחים מהמדינה. כאן הוא כבר ממש התעצבן. "אני מביא לישראל כל שנה שניים וחצי מיליון דולר בתרומות. התלמידים שבאים אליי מחו"ל מוציאים בארץ 7.5 מיליון דולר. בסך הכל אני עסק שמכניס למדינה עשרה מיליון דולר בשנה. אז שלפחות יתנהגו אלינו בהתאם". הוא טען שהמדינה תומכת בהם בכסף קטן, ממש בפרוטות, ושהוא תורם למדינה יותר כסף מ"הרבה מאוד אנשים". דווקא שמחתי שהוא לוחמני בדיון על חובות אזרחיות.
כשהשיחה החלה לגווע הוא סימן לי שהגיע הזמן שלו לחזור לעבוד. כמה דקות אחר כך, כשהתחלתי לראות בווידאו של המטוס את "הארטיסט", הראיתי לו את הסרט וסיפרתי לו שיש עכשיו סרט כזה שחור לבן, בלי מילים, בלי גסויות, שכל העולם רואה. הרב הציץ למכשיר לשנייה. "כן, זה כמו שהיה פעם, מזמן", הוא העיף מבט קל וחזר לענייניו. בזמן הצפייה ניסיתי להבין אם היה בשיחה הזאת איזה ממד של קירוב לבבות. שכנעתי את עצמי שאולי כן, כי הוא מצא חן בעיניי, אבל אני לא בטוח שזאת האמת. מה שכן, "הארטיסט" זה הסרט הכי משעמם בתבל.