שבוע הגאווה הוא תמיד זמן טוב להתעמת עם רשויות החוק בישראל ולנסות לבדוק מה אנחנו באמת שווים. לכן לקראת הכינוס השנתי שארגן ניצן הורביץ בכנסת, הכנתי ביחד עם דן סלייפר, יו"ר התא הגאה במפלגת העבודה, מכתב לראש הממשלה. במכתב הזה, שעליו חתמו גם אנשי התאים הגאים בליכוד ובמרצ וארגונים רבים אחרים הקהילה, הסברנו לבנימין נתניהו שהגיע הזמן לבחור. אם הוא וממשלתו מתכוננים להשתמש בנו למה שנקרא "pink wash" או בעברית "כביסה ורודה", כלומר להציג את ישראל כליברלית בזכות הפריחה הלהטבי"ת, צריך להיות לזה כיסוי גם בחיים האמיתיים.
לא ייתכן ששגריר ישראל בארצות הברית מסביר בכנס בינלאומי שישראל נותנת מקלט להומואים פלשתינים נמלטים, ושבמציאות במקרים הבודדים שמקלט כזה מתבקש, צריכים הורביץ ואחרים ללקק את רגליו של אלי ישי, פיזית, כדי לסדר את זה. לא יתכן שמשרד החוץ מיחצ"ן את החיים הטובים בזמן שדווקא הממשלה ומוסדותיה הם אלה שמקשים על להטבי"ם בענייני ביורוקרטיה כמו בנישואין, אימוץ, ירושה ועוד. שלא לדבר על היחס המחפיר של מערכת הבריאות לטנסג'נדרים.
קראתי חלקים מהמכתב בכנס. אני אוהב להדגיש בהזדמנויות האלה שאני ישראלי, גאה, משרת, תורם, משלם מיסים, ואני חושב שמגיע לי להיות חלק. המכתב כמובן נשלח ללשכת נתניהו, אבל תגובה לא הגיעה. אולי בגלל הטיימינג המחורבן של חוק ההסדרה, אולי כי התקשורת לא התענינה במכתב ולא פרסמה אותו.
גם לא היה במכתב איזה איום נוראי. ולכן חברי הכנסת כמו יו"ר האופוזיציה שלי יחימוביץ, נינו אבסדזה, נחמן שי, איתן כבל, זהבה גלאון, אילן גילאון ודב חנין, שישבו מולי, הנהנו בידידות ובזה זה נגמר. בלי קשר, היו בכנס כמה רגעים יפים, נאומים מרגשים. במיוחד של נציגת ההורים הגאים, יו"ר תהיל"ה ניצה רוזנר, שספרה על גאוותה בשני בניה ההומואים. כך גם שלמה מולה מקדימה שנשא דברים יפים וחכמים על הקשר בין האחרות הלהטבי"ת לאחרות על רקע צבע עור. אלא שאז נכנס המכובד והוותיק מכולם, יו"ר הכנסת רובי ריבלין, והכל התחרבן.
אנחנו הומואים, אנחנו רגישים
ריבלין היה חבר קרוב של מנחם שיזף המנוח, עיתונאי ולוביסט שכבר לפני הרבה שנים גרם לו להיות ידיד של הקהילה הלהטבי"ת. אלא שעם השנים ריבלין לא עדכן את עמדותיו. וכך בכנסים האחרונים, כמו גם הפעם, הוא פתח את נאומו בהסבר ארוך על כך שהוא אוהב את אשתו, ונשים בכלל, ואין לו כוונה "לעבור צד". כאילו מישהו בחדר באמת מתעניין בל"העביר אותו צד". זה דיבור פגום ומיושן, שרק מפאת כבודו הרב, איש לא העיר על כך.
אלא שאז המשיך ריבלין והסביר שעם כל הכבוד לאובמה, הוא מתנגד לנישואין בין בני זוג מאותו במין. מה שהוא כינה "יון עם יון ויונה עם יונה". בתחילה הוא להסביר שההתנגדות שלו היא פרקטית. הטענה: העניין הזה לא יעבור בכנסת, בדיוק כמו שנישואים אזרחיים לא יעברו בכנסת. אלא שהוא המשיך והמשיך, ולאט לאט חשף את העובדה שהוא שמרן וחושב שמספיק שבני זוג מאותו מין הם ידועים בציבור והם לא חייבים גם חתונה. כמובן שמתישהו העצבים שלי ושל יניב ויצמן לא עמדו בזה, והתחלנו לצעוק עליו ולהסביר לו שאין לנו כוח לסוג דיבור הזה, בטח לא ממישהו שכביכול בעדנו.
ריבלין רגיל לוויכוחים ומיד עבר לנוסח הידוע של "זו דעתי, גם אם היא לא מוצאת חן בעיניכם". אבל מאחר שהאירוע היה חגיגי, ומאחר שהבין בחושיו החדים שאנחנו ממש נעלבים, הוא ניסה גם להתגונן ושאל: "מה אתם רגישים כל כך?". לא הייתה לי ברירה אלא לצעוק לו בחזרה "אנחנו הומואים, אנחנו רגישים, ככה זה". דבריו של ריבלין הותירו טעם די חמוץ. מה גם שאלה הציטוטים היחידים שהופיעו אחר כך בתקשורת.
חוויה מתקנת
לכן הגעתי די סקפטי, כמה ימים אחר כך, לפגישה רשמית של ארגוני הקהילה עם קצין חינוך ראשי אלי שרמייסטר. הפגישה נקבעה חודשים מראש ונועדה לבדוק איך יכול הצבא לעבור בשיתוף פעולה עם ארגון הנוער הגאה, כדי להקל על מתגייסים להטבי"ם. בנוסף, רצינו לבדוק איך יכול הצבא לפתוח דלתות באופן חם יותר לאנשי חוש"ן שעוסקים בהרצאות בפני חיילים (סטרייטים ברובם) ובעיקר מפקדים, כדי שיהיו מודעים לקהילה בכלל ולמצוקות של חיילים מהקהילה בפרט.
אחרי הפגישה, כשירדנו במדרגות, הייתה מין התרוממות רוח כזאת. זה בנאלי וצפוי, אבל בסוף היום, אנשים בסך הכל רוצים אוזן קשבת ותחושה שבאמת מאמינים בזכות שלהם לשוויון. קצין חינוך ראשי, ושאר האנשים הרבים שישבו בחדר, נתנו לנו את התחושה שבצבא, לפחות ברגע הזה בזמן, לא רק החוקים הרשמיים הם נאורים מאוד, אלא גם האנשים שאחראים על הביצוע שלהם באמת מבינים שהעולם השתנה וצריך להתחיל לדאוג שהצבא לא יפגר אחרי האזרחות. זאת הייתה חוויה מתקנת למה שהתרחש בכנסת. והיא שולחת אותי לאירועי מצעד הגאווה, עם תחושה טובה בהרבה. אני גאה להיות הומו. ישראלי. גאה בצבא שזה קצין החינוך הראשי שלו.